מסמך משפטי. צוואת שכיב מרע של אשת תלמיד חכם, כנראה משנת 1151 לערך. רישום אישי מאת כותב אנונימי, ככל הנראה מבני בית הדין. יחד עם ארבעה אנשים נוספים הוא נקרא להיות נוכח בהצהרת שכיב המרע של סת אלחסן, אשת הדיין רבי נתן בן שמואל החבר, "כתר המשכילים". מאחר שהיה זה יום שבת לא ניתן היה לרשום את הפרוטוקול הרשמי, והכותב רשם את עיקרי ההצהרה מיד במוצאי שבת כדי שלא לשוכחם. סביר להניח כי היה סופר בית הדין, שכן רישומו כולל את מרכיבי הצורה העיקריים של שטר רגיל. האישה משחררת את שתי שפחותיה ומורישה להן רבע מאחד המתחמים שבבעלותה, ומקדישה מחצית מן המתחם שבו נמסרת ההצהרה להקדש. שתי השפחות רשאיות להתגורר בחדר שבו נמסרת ההצהרה, ובלבד שיקפידו על שמירת הדת היהודית. שמינית ממתחם נוסף שהיה בבעלותה החלקית תימכר לצורך כיסוי הוצאות קבורתה. כמו כן היא מפרטת אילו מחפציה יש להעניק לבעלה. (המידע מבוסס על גיל, תעודות, עמ' 270 מס' 55)
תרגום לעברית
צד א
נכנסתי ביום שבת, החמישה עשר ב־
סיוון, יחד עם ה"נזר" ר' נתן בר' שמואל החבר
נ"ע, ועמי ר' יהודה הכהן, נזר
הכהנים ומעוזם, חדות הנשיאות,
בכב"ג ק"ד מרנו ורבנו יעקב
הכהן הדיין סט', והשיח' אבו אלפרג'
אבן אלרמלי, והכהן השוחט הסמוך
לחמאם אלדִיכּ, והכהן ה"מפריש אצבעות",
חברו של ראש היהודים הנגיד אבו מנצור
ישמרו צורו — אל ביתו של (ר' נתן), השייך לסת
אלחסן בת סעאדה אשתו, ה־
ידועה בכינוי בנת אלחדבה. והיא הושיבה אותנו עדים
על עצמה, מהיום ולאחר מיתה,
וזאת בעודה בדעה צלולה, יודעת מה שהיא אומרת
ומדברת, ויודעת שאותו יום הוא יום
שבת. לאחר מכן הודיעו לה הכהן ה"מפריש (אצבעות)"
הנזכר, והשיח' אבו אלפרג' אלרמלי
הנזכר, כי היא נותנת ומעניקה [במתנה]
לשתי שפחותיה הבתולות, ד'הב וסת אלסמר,
לאחר ששחררה אותן, מהיום ולאחר
מיתה, רבע החצר שבמסאסה,
בשותפות עם אלראיס אבו אלמנג'א שלמה
בר' צדקה נב"ע, וכי היא מעניקה לקדש (הקדש)
חצי מכל החצר שבה דירתה,
וכי השפחות תגורנה כל
ימי חייהן בחלק ההקדש, בחדר
שבו נערכה העדות, בתנאי ש־
תישארנה בדת היהודית. והדירה והחורבה
שממול לחצר, יחד עם חצי החצר, יהיו לבעלה
רבנו נתן, נזר החברים. והזכירו ששני הכהנים
הנזכרים שמותיהם רשומים גם בכתובתה, וציינה
שהמאוחר שלה הוא חמישים דינרים, וכי הכתובה לא
הייתה נוכחת באותה שעה. ואמרה כי
צד ב
תימכר השמינית של החצר שמאחורי המסגד,
בשותפות עם הסולטאן אידה אללה, והשיח' אבו
אלאעלי בן תמאם נ"ע, וייצא (הכסף) על כל מה ש־
תזדקק לו מתכריכים, ארון, חזנים, קבורה ונושאי מיטה,
וכל הוצאות הלוויה שלה. ואם לא יספיק לכך, תימכר
העצאבה (מצנפת/עדי ראש) שאצל הנזר בעלה, וישולם ממנה
מה שיחסר. והיא בעלת אחת עשרה יחידות (חתיכות). ואמר
הנזר בעלה: כן, היא אצלי. ואם ייוותר ממחיר
השמינית של החצר האמורה דבר מה, יינתן לשתי השפחות
הנזכרות. וכל בגד הראוי
לנשים — יהיה לשתיהן, ומה שאינו ראוי לנשים — יהיה לבעלה
הנזר. והיה יום שבת, ולא קנינו ממנה
על אישור מה שהזכירה, אלא כל שאשמע
ממנה — רשמתי, כדי שאם תיפטר וייתבע
ממני העדות, לא אשכח.
תרגום מכונה, שורה מול שורה, שלא נבדק בידי חוקר. נעשה מן המקור, בהסתמך על התעתיק והתרגום האנגלי של S. D. Goitein, "Wills and Deathbed Declarations from the Cairo Geniza" (in Hebrew), Sefunot 8 (Jerusalem, Israel: Yad Izhak Ben Zvi / יד יצחק בן-צבי, 1964), 105-126., שפורסמו ב-Princeton Geniza Project ברישיון CC BY-NC 4.0. בכל שאלה של דיוק — המקור הוא הקובע.
תעתיק
התעתיק נערך ופורסם בידי חוקרי Princeton Geniza Project ומשתפיו, ומוצג כאן ברישיון CC BY-NC 4.0. שם העורך מופיע מעל הטקסט.