מכתב מרמלה, מאת רב שלמה בן יהודה, גאון ישיבת ירושלים, השוהה ברמלה, אל בנו אברהם בפוסטאט. תיארוך: כ״א באייר ד׳תשפ״ט (יום רביעי, 7 במאי 1029; לפי גיל, על סמך אזכור כ׳ באייר כיום שלישי, המצמצם את האפשרויות לשנים 1029, 1036 ו־1043; גיל בוחר ב־1029 משיקולים פנימיים). המכתב מתאר בפירוט רב את הפורענויות הכלכליות ואחרות שפקדו את ארץ ישראל בתקופה זו. רב שלמה בן יהודה ירד מירושלים לרמלה לבקשת הקהילה ומצא את עצמו סבוך בסכסוכים פנימיים, מלאכה הדורשת עדינות ואינה מקנה גמול. הוא מדווח על מבוי סתום בעניין ה"סוק" (משרד השוק), אולי זיכיון השחיטה הכשרה (?): שארית הקהילה, שרובם עניים מכדי לשלם אפילו לחזן, החליטו להעביר את הזיכיון לבנו של השלישי (השלישי בדרגה בישיבה), אך הוא סירב לקבל את המשרה, ולא נמצא אחר — בניו של רב שלמה הכהן גאון, יוסף ואליהו, יסכימו לרדת רק בתנאים המבטיחים להם רווח, ואין רווח בנמצא. הוא מאשר את קבלת מכתבו של אבו סהל (לפי גיל: מנשה הכהן בן אברהם, חתנו) ובו הוראת תשלום עבור אבו אל־סירי בן קנדרי או קונדרי, אותה העביר לאבו אל־חסן עלון בן מוסא, אף שמועד הפירעון היה עוד חודש ימים. יתר המכתב עוסק במצוקה ובפוליטיקה. הוא מתאר את דלותו הוא — הוא שרד את החורף הקשה, בשנה הקודמת מכר חפצי בית ובגדים; רוב האדמה נותרה בלתי זרועה; ואין מה למכור ברמלה. הוא אומר שהוא נשאר ברמלה בעיקר משום שבירושלים בעלי החוב (של הישיבה? של הקהילה היהודית שם?) פונים אליו לבדו. מוהוב הסומא, אבו אל־פדל, ומבארך בן צמח נתונים בכלא בגלל חובות, והאחרים תחת דרישות תשלום; הוא ביקש מג׳אסוס אל־מגרבי לדאוג לצרכי משפחתו בירושלים, אף שאינם רוצים בסיוע. הוא דוחה, מטעם חשש דתי ("שבהה פי דיני"), את הצעת בנו לתבוע את ההכנסות (או האגרות והזכויות) שנקשרו בעבר לראשות בפוסטאט ("רסום כאנת ללריאסה במצר"), בטענה שאינו יודע באיזה אופן החזיקו בהן קודמיו ולא ייתן את הדין על עבירה. הוא מורה לאברהם לפנות אל רבי אפרים בן שמריה, "נס הרבנים כיום", לטובת אסירי החוב, ומוכיח את אבו נצר (לפי גיל: חסד בן סהל אל־תוסתרי), איש בעל גישה לשלטון, על חוסר האפקטיביות של פניות קודמות. כנגד פסיקה האוסרת שימוש בכספי ההקדש בפוסטאט לשחרור האסירים, הוא מצטט תקדים של קודמים שהוציאו כספי הקדש לתיקון בית הכנסת ולרכישת שני בתי מגורים. הוא שואל על "בַּדַן" (בגד עליון קצר ללא שרוולים או עם שרוולים קצרים) עשוי צמר שיש למכור במצרים לטובת רבי סהלאן בן אברהם, ראש הכלה. הוא מדווח על סכומים שטרם התקבלו מסיציליה ומצור, ומזהיר את בנו בדחיפות להתרחק מן הקרע בין הרבנים לקראים בפוסטאט, "כי האומה כיום חולה ודורשת טיפול עדין, כפי שמטפלים בעדינות בחולה" (שורה 23 בצד ב'). מלבד המהדורה של גיל, קיימת גם מהדורה של גויטיין ב"שלם" 1 (תשל״ד), 34–44.
תעתיק
התעתיק נערך ופורסם בידי חוקרי Princeton Geniza Project ומשתפיו, ומוצג כאן ברישיון CC BY-NC 4.0. שם העורך מופיע מעל הטקסט.