מכתב מרב שלמה בן יהודה גאון לאישיות בפוסטאט. התיארוך לפי גיל: בקירוב 1030. המכתב מתאר את השתלשלות העניינים לאחר הכרזת החרם על הקראים בהר הזיתים בהושענא רבה של שנת 1029. הקראים דרשו שאותם אנשים שהכריזו את החרם, ואשר היו כלואים באותה עת בדמשק, "לא ייקראו עוד לעולם בתואר חבר ולא ישרתו את בית ישראל בכל ארץ ישראל, בשירות גדולה או קטנה, לא בדין ולא בכל עניין אחר" (ציטוט ממכתב מקביל). לאחר מכן התקיימה אסיפה בשוק שברמלה כדי לדון בדרישות הקראים; הגאון אומר כי ביקש "שהעניין ייפתר בלי תנאי לא לטובת הרבנים ולא נגדם". הקראים סירבו: "אלא אמרו, 'הגיעה שעתנו! זהו היום שקיווינו לו; חיינו וראינוהו!'" (על פי איכה ב, טז). משם הוא סוטה בדברי לוואי ארוכים ומתלונן על זקני הקראים בירושלים — בטון אינטימי יותר מזה שנוקטים מכתביו העבריים הרשמיים: הם אינם מסוגלים להסכים על שום נקודה הלכתית אחת ("הם חלוקים זה על זה באסכולת הלכה, כל אחד מגבש מד'הב לעצמו"), ובכל זאת הם מאוחדים בשנאתם לרבנים. הוא רומז בעקיפין ובלעג לסופרים קראים כגון דניאל אלקומסי, סלמון בן ירוחם ויפת בן עלי: "הם רואים את עצמם 'שושנים' ואת כל האחרים 'חוחים'; רואים את עצמם 'משכילים', אך חלוקים ביניהם מי מהם החכם". פרטים נוספים ממושב הפולמוס החי הזה מרתקים לא פחות: הגאון מתלונן על היעדר תחושת אחווה מצדם, והקראים משיבים שהם דווקא אלו המשרתים את השלטון למען כלל היהודים: "יתביישו להם. מי מאיתנו מחויב לחסידיו בעניין ריבוי חוקי ישראל שאינם כתובים, אנחנו או הם? אך כשמזכירים להם זאת, הם מתביישים ואומרים 'אין הדבר כן. אם ה', יתעלה, נתן לנו מעמד רם בשירות השלטון [פי ח'דמת סלטאן], היה זה כדי שחסידינו ישיגו את משאלותיהם על פני אחרים'". בתגובה מצטט הגאון קטע קצר מקהלת (ז, טו–יח) המזהיר מלייחס הצלחה עולמית לחסד אלוהי: "[יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו. אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם; אל תרשע הרבה ואל תהי סכל למה תמות בלא עתך.] טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך". אחר כך הוא ממשיך להתלונן על היעדר תחושת האחווה מצד הקראים, תוך שהוא מציין כי למרות זאת הם ממשיכים להתחתן עם רבנים: "הם סימנו אותנו במעמד של מי שאין ה' מקבל את תפילתו, אך אם כך אנו נראים בעיניהם, מדוע הם מולידים איתנו או מתחתנים עמנו?" משם הוא עובר להמשך הפרשה: הרבנים הצליחו לחסום את דרישות הקראים בתיווכם של פקידים פאטמים: "'ברוך ה' אלוהי אבותינו אשר נתן כזאת בלב אדוננו המלך' [על פי עזרא ז, כז], יחיה לעד, ובלב אדוננו הווזיר, יצילנו ה', לדבר עלינו טובות ולבקש את טובתנו, יתעלה שמו לנצח". ככל הנראה הכוונה לצו של אלט'אהר לנציב ארץ ישראל, אנושתכין אלדזברי, המורה לו שלא לגלות משוא פנים ביחסו ל"שתי הכתות" — צו שהוצא בתגובה לעצומה מטעם חבורתו של הגאון. אחר כך הוא מתאר כיצד רבנים מסוימים בירושלים הפיצו שמועה שלפיה הקראים שרפו בדמות (in effigy) שלוש דמויות רבניות בפורים. הוא שולח את הזקנים אבו אלברכאת נתנאל הכהן ואבו עלי מחסן בן חסין למשימת בירור עובדות, ומסתבר שסיפור השריפה בדמות היה עלילה; אבו עלי מחסן בן חסין מייעץ לגאון "שאין לי מוצא מן העלילה הזאת אלא להכריז חרם על כל מי שעשה את המיוחס לו ועל כל מי שהפיץ עלילות שווא כדי להעמיד אנשים בסכנה". הגאון נענה ומכריז חרם נוסף "ביום צום במג'לס בשוק היהודים" ברמלה, ומפציר בחסידיו "שלא לגמול להם (לקראים) על מה שעוללו לנו". הקהל השיב: "הטל את החרם, הטל את החרם! הנה אנו סובלים קשות מן הדבר הנורא שהם (המלעיזים) אמרו, אף שנעשה בלא רצוננו. [הטל את החרם] פן תוצא נגדנו חוג'ה [טענה משפטית] שהדבר הזה אירע בעטיינו!" וכך עשה (בעֶברוֹ): "הטלנו את החרם וסיימנו [את הפרשה], אך רבים מהם התקשו בכך, שכן ידעו שהם [הם] המחוללים זאת". (על פי רוסטו.) גם עותק של החלק הראשון של המכתב שרד בנפרד.
תעתיק
התעתיק נערך ופורסם בידי חוקרי Princeton Geniza Project ומשתפיו, ומוצג כאן ברישיון CC BY-NC 4.0. שם העורך מופיע מעל הטקסט.