בגב המסמך: תקנה בכתב ידו של רבי אפרים בן שמריה (פעל 1007–1055). בעברית וביהודית-ערבית. תיארוך: ראשית המאה ה-11. התקנה מגנה ואוסרת את כל הפרקטיקות הפסולות שהתפשטו במקום הקדוש שבדמוה. להלן תמצית פירושו של גויטיין: אין לי ספק שהמסמך יצא לאור בזמן האכיפה הנוקשה של ההלכה והנימוסים המוסלמיים על ידי הח'ליף אל-חאכם (996–1021). כאשר הבינו הרשויות היהודיות את המתרחש בסביבתם, ראו שמוטב להסדיר תחילה את ענייני ביתם. כמו אל-חאכם עצמו הם הגיבו בקיצוניות, וכמו שקרה עם רפורמות הח'ליף, סביר שהמנהגים הפסולים בדמוה שבו וצצו לאחר זמן מה. כדי לאפשר לקורא להצטרף לעיון במסמך המסקרן הזה, שגילו קרוב לאלף שנה, גויטיין מספק ניתוח מלא של תוכנו. כרגיל בגניזה, כמחצית מן הדף נקרעה וחומר יקר רב אבד, ועם זאת מרשים כמה ניתן ללמוד ממה ששרד. המבוא העברי קובע כי "בית הדין", היינו הדיין, והזקנים הציעו לחברי הקהילה לנקוט צעדים להסרת כל הפרקטיקות הפסולות ממקדש דמוה, וכי הקהילה קיבלה את ההצעה, ובכך הפכה התקנה מחייבת לכל ולעולם, כתקנה שהטילו חכמי הדורות יראי השמים והסכימה עמה השכינה. בטקסט היהודי-ערבי, ככל שנשתמר, מודגשות הנקודות הבאות, המובאות כאן ברצף שבו הן מופיעות בכתב היד. הקורא צריך לזכור שבמקור היה לפחות סעיף אחד בין כל שני סעיפים שנרשמו כאן. 1. יש להגיע רק לשם התייחדות בתפילה. אין להתיר עליצות והוללות. 2. הצגות מריונטות ("צללי סין", "סרטי הקולנוע" של ימי הביניים) ובידור דומה אסורים. 3. אין לבשל בירה במקום. 4. אין למבקר להגיע בלוויית [גוי] או מומר. 5. אין לקבל אישה אלא בליווי [אב, בעל,] אח או בן בוגר, אלא אם היא זקנה מופלגת. 6. יש לכבד את בניין בית הכנסת כמו כל בית כנסת אחר. 7. נערים, או איש בוגר יחד עם נער, לא [...], כדי שלא יעוררו חשד ולא יוציאו לעצמם שם רע. 8. גם הגברים וגם הנשים צריכים להיזהר בתכלית הזהירות שלא לחלל את השבת בשום צורה. 9. אסור לשחק שחמט ו[...]. 10. וכך גם משחקים כמו "אבטיח וטיט" ו[...]. 11. הרעשה על ידי חבטה בחפץ או במחיאת כפיים אינה רצויה. 12. אין לנגן בכלי נגינה. 13. אין לרקוד. 14. בשבת יש לשאוב מים מן הבאר רק כאשר נחוצים לשתייה. 15. אסור לגברים להתערב עם הנשים, לא להתקרב אליהן [...], ואף לא לשאת עיניהם אליהן. 16. בבית הכנסת יתפללו הנשים בעזרה שלמעלה והגברים באולם שלמטה, כפי שקבע המנהג הקדום, סֻנה. 17. המבקרים במקום (מחוץ לזמני העלייה לרגל) יגיעו לשם רק לצורך רציני, לא לשם הנאה או לדבר שעלול, במעשה או בדיבור, לסכן אותם או אחרים או לפגוע במתחם. עליהם להצטייד במפתחות ולא לעבוד על המנעולים, ולא להיכנס דרך הגנים או בטיפוס על חומה. 18. הקהילה ייפתה את כוחו של [...] לייצג אותה בכל הנוגע לאותו בית כנסת — ישמרהו האל. לתקנה שסיכומה הובא לעיל לא היה טעם להזכיר היבט חשוב אחד של העלייה לרגל לדמוה מעבר לתפילות ובילויים: המקום והזמן שבהם התאספו כה רבים סיפקו הזדמנות נוחה להכרזות פומביות, במיוחד אלה שהיו להן השלכות חמורות על המעורבים, כגון חרמות ונידויים.