CUL Or.1080 J290

תיאור

מסמך משפטי. מקום: קהיר. תאריך: סוף תשרי א'שנ"א למניין שטרות (אוקטובר 1039). טוביה בן יפת הלוי ועלון בן פרג' מעידים כי בערב חג הפסח של שנת א'ש"נ למניין שטרות (אפריל 1039) נכחו בביתו של סלימאן בן אסחאק בן מאיר בקהיר החדשה, ובאותו מעמד הצהיר סלימאן כי החזן ח'לף בן אברהים חופשי לשרת את הקהילה ולשמש כשוחט, וכי ח'לף אינו עוד כפוף לו. קודם לכן היה בין סלימאן לח'לף הסכם משפטי (קנין) שלפיו לא היה ח'לף רשאי לעשות דבר ללא רשותו של סלימאן. העד עלון בן פרג' מציין כי מעולם לא היה קנין רשמי בין סלימאן לח'לף אלא מעאמלה — שמתוך ההקשר משמעותה כנראה "הסכם בלתי פורמלי". עד שלישי, סלאמה בן ניסן הכהן, זוכר את האירוע כמי שהתרחש בביתו של אדם אחר; על עדותו חתום נחום בן חיים. אישור התוקף חתום בידי הדיינים אפרים בן שמריה, אברהם בן מבשר ויפת בן דוד. גויטיין משער כי ח'לף בן אברהים הנזכר במסמך זה הוא אותו ח'לף המופיע במסמך אחר (PGPID 3523), אך ליברמן חולק על כך. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.) ליברמן מבין את המסמך באופן שונה לחלוטין, ומפרש את המונח מפאוצ'ה כ"שותפות" ולא כ"מחלוקת". לדעתו ייתכן שסלימאן היה השותף הבכיר בשותפות עסקית בלתי מוגדרת עם טוביה, עלון וח'לף. לפי השערתו, טוביה ועלון תבעו לקבל את חלקם בשותפות, שהיה אמור להתחלק על ידי סלימאן, אך הוא סירב בטענה שטוביה ועלון כבר קיבלו את חשבונותיהם הסופיים, ושח'לף משוחרר מהתחייבויותיו כלפיהם. סלימאן וח'לף סיימו את היחסים ביניהם, ומסמך אפריל ניתן בידי ח'לף כראיה לכך. הצהרתו של עלון כי בין סלימאן לח'לף התקיימה "מיזם משותף (מעאמלה) ולא קנין" מסבכת את הבנת מודלי השותפות בתקופה זו; ההבדל בין מפאוצ'ה למעאמלה (או בין שתי אלה לקנין) אינו ברור. מיד מתחת, בכתב יד אחר, מופיעה עדותו של סלאמה בן ניסן הכהן בפני סלימאן ולפיה הוא (סלאמה) השמיע את אותה ההצהרה במקום אחר, בביתו של זקן. בכתב יד שלישי מאשר המסמך את חתימותיהם של טוביה ועלון בבית הדין הקבוע בפסטאט, מספר חודשים לאחר רישום עדותם הראשונית בביתו של סלימאן בקהיר.

Princeton Geniza Project description: Legal document. Location: Cairo. Dated: end of Tishrei 1351 Seleucid (October 1039 CE). Ṭoviyya b. Yefet ha-Levi and ʿAllūn b. Faraj testify that on the eve of Passover 1350 Seleucid (April 1039 CE), they were present in the house of Sulaymān b. Isḥāq b. Meʾir in New Cairo, when the latter declared that the cantor Khalaf b. Ibrāhīm was free to serve the community and to act as ritual slaughterer, and that Khalaf was no longer subordinate to him. Sulaymān and Khalaf had previously had a legal agreement (qinyan) that Khalaf could not do anything without Sulaymān's permission. The witness ʿAllūn b. Faraj states that there was never a formal qinyan between Sulaymān and Khalaf but rather a muʿāmala; from the context, this must mean something like "informal agreement." A third witness—Salāma b. Nisan ha-Kohen—remembers the event as having taken place in another person's house; his testimony is witnessed by Naḥum b. Ḥayyim. The validation is signed by the judges Efrayim b. Shemarya, Avraham b. Mevasser and Yefet b. David. Goitein suggests that the Khalaf b. Ibrahīm mentioned in this document is the same one who appears in T-S 18J1.6 (PGPID 3523); Lieberman disagrees. (Information in part from Goitein's index card.) Lieberman understands this document very differently, interpreting the term mufāwaḍa as meaning "partnership" rather than "argument" and speculating that Sulaymān may have been the senior partner in an unspecified business partnership with Ṭoviyya, ʿAllūn, and Khalaf. He suggests that Ṭoviyya and ʿAllūn demanded a payout from the partnership, to be distributed by Sulaymān, who refused, claiming that Ṭoviyya and ‘Allūn have received their final settlements, and that Khalaf is free from his obligations to them. Sulaymān and Khalaf terminate their relationship, and the April document is given to Khalaf as proof. ‘Allūn's attestation that Sulaymān and Khalaf had “a joint enterprise (mu‘āmala) and not a qinyan”, complicating the understanding of partnership models in this period; the difference between a mufāwaḍa and a mu‘āmala (or between either of these and a qinyan) is unclear. Immediately below, in different handwriting, appears the testimony of Salāma b. Nissan ha-Kohen to Sulaymān that he (Salama) has made the same statement in a different location, at the home of an elder. In yet another handwriting, the document validates the signatures of Tuviyya and ‘Allūn in the permanent court in Fusṭāṭ some months after their initial testimony was recorded in the home of Sulaymān in Cairo. (Information from Lieberman, "A Partnership Culture", 281–84)