קטע ממכתב שחיבר אבו אלחסן ידותון בן אבו סהל לוי בסביבות 1236, ששימש בעבר חזן בית הכנסת של ארץ־ישראל בפוסטאט

תיאור

קטע ממכתב שחיבר אבו אלחסן ידותון בן אבו סהל לוי בסביבות 1236, ששימש בעבר חזן בית הכנסת של ארץ־ישראל בפוסטאט, והוא חותם בשם חסן בן סהל. המכתב הוא הסבר מפורט על סידורי הקבורה וההסדרים הכספיים בעקבות פטירת אביו לוי ואחיו משה, במטרה לנקות את עצמו מהאשמות שהטיחו בו אבו אלביאן ואבו אלפצ'ל (שהם ככל הנראה בניו של משה), לפיהן ידותון "לקח את רכוש אביהם וסבם". אביו של ידותון, לוי החבר, נפטר ב־כ"ד בתשרי 1211. אחיו, משה בן לוי הלוי, נפטר ב־כ' באדר 1212. (מידע זה עולה בקנה אחד עם מכתב אחר שכתב משה, ובו עדות על כך ששניהם, משה ולוי, היו בחיים ב־1206.) עוד עולה מן המכתב שאבו אלמפצ'ל הדיין נפטר ב־1212, כחודש בלבד לאחר מות משה. ידותון חוזר ומזכיר את מחלותיו, וטוען כי היה חולה מכדי שיהיה לו חלק כלשהו בחלוקת העיזבונות, קל וחומר לגזול חלק גדול מן המגיע לו. בנוסף שבסוף המכתב, תוך הדגשה נוספת של תחלואיו הגופניים, הוא כותב: "עברו 24 שנים מאז מת אחי מוסא. [אם יש ממש בטענותיהם,] כיצד התעלמו מן העניין הזה כל השנים הללו? ... כל פרוטה שנופלת בידיי או בידי אשתי/משפחתי הולכת ל[אבו אל]ביאן... וכך גם עם אבו אלפצ'ל". המכתב מבהיר עמימות שבה דנה שולמית אליצור במאמרה "אבל יחיד ונחמת רבים בפיוט הקדום" (גנזי קדם 7, 2011, עמ' 16–24), שם היא מציגה את קינת ידותון על אביו לוי ואת קינתו על אחיו משה. כל אחד מן הפיוטים מקונן על כמה מיתות — אב, אח ודיין — נוסף לנפטר העיקרי שעליו נסבה הקינה, והמכתב הזה מבהיר שאכן איבד ידותון בזה אחר זה אב, אח ודיין בפרק זמן קצר.