חוזה נישואין בכתב ערבי, מיום 29 בד'ו אלחג'ה 1002 להג'רה (1594 לספירה)

תיאור

חוזה נישואין בכתב ערבי, מיום 29 בד'ו אלחג'ה 1002 להג'רה (1594 לספירה). קטלוג ג'ון ריילנדס תיארך את המסמך ל-31 בינואר 1680 (29 בד'ו אלחג'ה 1090 להג'רה), אך תיארוך זה אינו יכול להיות נכון שכן המילה "اثنين" (שתיים) מופיעה בבירור כספרה האחרונה בתאריך. במבוא למהדורתה מציינת ג'יין הת'אווי: "מסמך זה מבית הדין השרעי דומה לחוזה נישואין, אף כי בצורה מקוצרת ביותר. הוא מתוארך ל-29 בד'ו אלחג'ה 1002 (15 בספטמבר 1594), כתוב בדיו חומה נזילה למדי שדהתה מאוד, ובכתב יד מגרבי המאופיין באותיות אחדות בעלות צורה מוזרה, בייחוד ד ו-ט. ייתכן שנערך בצפון אפריקה והועבר אחר כך לקהיר, או שנרכש בצפון אפריקה". בני הזוג הם עלי בן חדוא ("רוח הצפון", או בוראס) ואלזהראא ("הזוהרת ביותר") בת אחמד. הם ודאי מוסלמים, אף שהשמות עלי וזהראא מתועדים גם כשמות יהודיים בגניזה ה"קלאסית"; עלי הוא בן־חלוף של השם העברי עלי, השם הגברי הנפוץ ביותר בגניזה של ימי הביניים. החתן נושא את הכינוי אלמדיוני, הרומז כנראה לעיירה מדיונה (Mediouna) בצפון אלג'יריה או בצפון־מערב מרוקו. בנוסף ל-20 הדינרים, עלי מתחייב להעניק לאשתו שפחה; המונח שבו נעשה שימוש, אַמַה, מציין משרתת בית להבדיל מפילגש. תכונה יוצאת דופן נוספת של המסמך היא שלאחר התאריך אך לפני חתימות העדים, רושם הסופר תוספת לחוזה מטעם אחמד, אביה של אלזהראא, המחייבת שהשפחה תשרת את קדור, אחיו של עלי, למשך כל תקופת הנישואין. המסמך אינו מספק שום רמז לסיבה שבגללה ביקש אחמד להוסיף תנאי זה.