העתק של תיק משפטי שהוכנס ל"תיק המשפטי" שנשמר בבית הדין, מדצמבר 1027. מסמכים המתארים מקרים משפטיים ייחודיים או מעניינים הועתקו לעיתים כדי לשמש את סופרי בית הדין כחומר עיון (גויטיין הציע גם שהמסמך הועתק כדי לשמש חומר נלווה לדיון משפטי, אך אשור חולק על כך משום שההעתק נעשה שמונה שנים לאחר המקרה עצמו ואין ראיה התומכת בהצעתו של גויטיין). ניתן לזהות שמדובר בהעתק של המסמך המקורי משום ששמות בעלי הדין אינם מוזכרים והמסמך אינו חתום. מנגד, התיאור המפורט של כל התהליך, התאריכים, הסכומים הכספיים המדויקים, מספר הטבעות וסוגן — כל אלה מעידים שמדובר במקרה אמיתי. גויטיין מציע שהמסמך מייצג הסכם שנערך בין זוג עני. זהו המסמך היחיד המוכר לאשור שבו המילה "שידוכים" משמעה גם "מתנת נישואין" וגם "כסף קידושין" (מתנת נישואין וכסף קידושין). גוף המסמך כולל שני תאריכים. הראשון, בפתח המסמך, מתייחס לתאריך שבו הכריז החתן, בפני עדים, על רצונו לשאת את הכלה ומסר להם את שלוש הטבעות. התאריך השני, שבעה עשר יום מאוחר יותר, הוא ככל הנראה התאריך שבו נמסר שטר האירוסין למיופה כוחה של הכלה (אסף הציג עמדה אחרת: לדעתו התאריך השני הוא התאריך שבו הועלו הדברים על הכתב, בעוד התאריך הראשון מציין את זמן האירוסין עצמו שהתקיים ביום אחד. אשור מתנגד לכך, שכן היה נהוג לציין במפורש כאשר מסמך נחתם בתאריך מאוחר יותר). השנה המוסלמית מוזכרת בראש המסמך (שנת 428 תואמת ל-1036 לספירה), שמונה שנים לאחר האירועים המתוארים במסמך. אסף, שהיה הראשון שפרסם את המסמך, טען שהתאריך והכותרת "מה שהתרחש" אינם שייכים לשאר המסמך. ואולם אשור טוען שתאריך זה הוא התאריך שבו הועתק המסמך לתיק המסמכים המשפטיים בבית הדין, ובאותה הזדמנות נכתבה גם הכותרת, שכן גם ברקטו מופיעה השנה בכותרת (אסף פספס את המילה "שנת" בכותרת הרקטו). תהליך הכנת האירוסין מתואר בפרטי פרטים בהיקף שאין לו אח ורע בין מסמכי הגניזה. החתן פונה אל העדים, המשמשים כמסדרי האירוסין ואשר ככל הנראה נשלחו מטעם בית הדין, ומצהיר על רצונו "לארס ולקדש" את הכלה. לאחר הצהרה זו הוא מוסר שלושה "שידוכים" — טבעות שאמורות לשמש בהמשך כחפצי קידושין. העדים שואלים אותו על סכום מתנת הנישואין (מהר/מוהר). החתן משיב שכאשר תהיה לו היכולת לעשות זאת, ימסור אותו לכלה או לבא כוחה באופן אישי. מבדיקת עשרות שטרי אירוסין עולה בבירור שסכום מתנת הנישואין היה מן הדברים הראשונים שסוכמו בין החתן והכלה. נראה שהעדים ביקשו לדעת את סכום המוהר כדי שיוכלו לדווח עליו לכלה או לבא כוחה, ולקבל את הסכמתה לאירוסין. בשלב הבא מגיעים העדים אל הכלה ומוודאים שמינתה את בא כוחה. לאחר מכן מסרו את הטבעות לידי בא כוחה של הכלה כמעשה קידושין.
תעתיק
התעתיק נערך ופורסם בידי חוקרי Princeton Geniza Project ומשתפיו, ומוצג כאן ברישיון CC BY-NC 4.0. שם העורך מופיע מעל הטקסט.