מסמך משפטי📝 תמלול🌐 תרגום

תגובה משפטית הנוגעת למשפט בין יוסף לבדי לבין ווחשה על החזקה ב-22 חבילות של לכה (צבע אדום)

ENA 2855.16 + T-S Ar.47.245 + ENA 2855.15 + T-S Ar.43.272 + T-S G2.60 + T-S Ar.49.33

בית המדרש לרבנים · ספריית קיימברידג' · בית המדרש לרבנים · ספריית קיימברידג' · ספריית קיימברידג' · ספריית קיימברידג'

התצלום זמין בספרייה הדיגיטלית

תצלומים: Jewish Theological Seminary — נחלת הכלל / CC0

צפייה בספרייה הדיגיטלית 1 צפייה בספרייה הדיגיטלית 2 צפייה בספרייה הדיגיטלית 3 צפייה בספרייה הדיגיטלית 4

סוג מסמך: מסמך משפטי
מקום מוצא: Fustat
תאריך: 1104
ספרייה: בית המדרש לרבנים · ספריית קיימברידג' · בית המדרש לרבנים · ספריית קיימברידג' · ספריית קיימברידג' · ספריית קיימברידג'
אוסף: JTS ; CUL, T-S ; JTS ; CUL, T-S ; CUL, T-S ; CUL, T-S
אזכורים: ʿAydhāb

תיאור

תגובה משפטית הנוגעת למשפט בין יוסף לבדי לבין ווחשה על החזקה ב-22 חבילות של לכה (צבע אדום). עד כה זוהו שישה דו-דפים ושני דפים בודדים, ובסך הכל 28 עמודים ממה שהיה במקור מסמך בן 40 עמודים בשתי קונטרסים. נראה שהדיין במשפט פסק לטובת לבדי. אדם המכונה "ראיס" (רַיִּיס) כתב וּפרסם ביקורת על פסק הדין ותמך בעמדתה של ווחשה. הדיין השיב בתגובה נגדית, ומה ששרד בגניזה הוא תגובת הראיס לתגובת הדיין. הכותב מצטט לעיתים קרובות קטעים מן הביקורת המקורית שלו וּמן תשובת הדיין. אף שהמסמך מורכב וסתום, עמדות שני הצדדים פשוטות: הדיין סבר שההסכם של לבדי עם שני שותפיו, פרח ואבו נצר, כולל את 22 חבילות הלכה שבמחלוקת, כל עוד הצד שכנגד אינו מספק ראיה שהן אינן כלולות בו. הראיס האלמוני טען שמאחר שאין ביד לבדי ראיה לכך ש-22 החבילות שייכות לשותפות שלו עם פרח ואבו נצר, יש לראותן כשייכות ליורשי פרח ואבו נצר, שכן החבילות נמצאות בחזקתם. במילים אחרות, מאחר שהחבילות בידי היורשים, נטל ההוכחה מוטל על לבדי. יש לזכור שפרח ואבו נצר נרצחו בעיידאב. לבדי היה זכאי ל-29 מתוך 30 חלקים מכל מה שהיה בשותפות, ואילו לאבו נצר ולפרח היה יחדיו רק חלק אחד. יורשי פרח כבר קיבלו את חלקם הזעום מ-22 חבילות הלכה. ראוי לשים לב שווחשה לבדה נזכרת כ"היורשת" של אבו נצר, אף שידוע לנו שהיו לה אח נוסף ושתי אחיות. המשפט בין לבדי לווחשה התקיים ב-1104, שלוש שנים אחרי שלבדי חזר מהודו, משום שהדיין השהה את ההליכים במכוון כדי לאפשר לצדדים להגיע להסכמה. הקטע האחרון, שמקומו במסמך הגדול איננו ידוע, מכיל את המידע שהעניין הובא בפני שופט מוסלמי, אשר פסק לטובת ווחשה. המסמך נכתב אפוא במהלך שנת 1104 או זמן קצר לאחריה. סדר העמודים: קונטרס ראשון — (1) ENA 2855.16, (2) T-S Ar.47.245, (3) ENA 2855.15, (4) T-S Ar.43.272; קונטרס שני — (5) T-S G2.60; מיקום בלתי ידוע — (6) T-S Ar.49.33. למיקום העמודים בתוך הקונטרסים ראו הערותיו של פרידמן במהדורה העברית ובמהדורה האנגלית.

תרגום לעברית

צד א

נצר זה בשום אופן שבעולם. ואכן היה מן הראוי
גם על אבו נצר, אילו היה לו דבר לפי מה
שטענה יורשתו, לכתוב שטר במה שנוגע
לו בממון הזה, יחד עם מכתבו של פרח או ב
צירוף המכתב המופנה לוכיל (=למיופה הכוח) עם הסחורה, והיה מפרש
בו את חלקו בחבילות מתוך חלקו של פרח שותפו,
וכל שכן אם היה זה מחוץ לממון ה
שרכה (=שותפות), לפי דעת מי שטען שהוא בא ממציאה
או ממה שדומה לה. אלא, מכיוון שבא מכתב
פרח בנפרד אל וכילם ואל שותפם
לפי מנהגם הידוע ביניהם, וכ<פי> הקבוע
בשותפות — מורה הדבר שחבילות אלה הן מממון
השותפות ויש להחזירן אל הקופה המשותפת. ואילו היה לאבו
נצר דבר כפי שטען התובע — והרי ידע
שיש עליו במצרים התביעה הכבדה, כלומר ממון
השותפות הכתוב עליו ועל פרח שותפו —
האם היה שולח לאחר מכן חבילות ששייכות לו לעצמו,
ממציאה או מירושה, במכתבו של פרח בהשמטה,

צד ב

ולא יהיה בו זכר ולא רמז לשום דבר מזה?
אין ראיה חזקה מזו לכך שאין לאבו נצר
בממון הזה, שהיורשת תובעת בעניינו ואומרת
שהוא ממציאה או מירושה, כלום. וכבר
ידעת את שאמרנו מן ההלכה שאמרנו,
והיא: אחד מן האחים שהיה נושא ונותן
בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין
על שמו ואמר שלי הן — שעליו להביא
ראיה, כפי שביארנו. ואין הדבר כפי שאמר
הרייס בפסק הזה, ו"והמוציא מח' ע' הר'".
עיינתי בפרק הזה, שבו האריך
גם כן בדבריו, והתבוננתי בו וראיתי בו
דברים מוזרים. אשר למה שאמר, שאינו
יודע שאנו מחויבים בהמתנת הדין —
אני אומר, שעל אותה סוגיה שהזכרתיה
איני יודע, כי התובע אומר: הוי ה
חכמים, לא נותרה לי טענה מלבד מה שהודעתי לכם
שבו ישלם שלוש שנים. הרואה אתה שזה
אינו

T-S Ar.47.245 1 recto, ימין (IB I, 28)

בגדר אותו דבר שהוא ערב לאחריות (דרך) שלו,
כשומר חנם המשעבד את עצמו במה
שהוא שומר, כשואל. ואין דין שותפות זו
כך, שהרי לא ערבו פרח ובו נצר יום מעולם
דבר מן השותפות בחיובם, מחמת עניין
תנאם ברווח ובהפסד. ובטל במה
שהוכרע בעניין זה מן העיון ומדברי הגאון ז"ל,
שהשותפות אינה משעבדת דבר החורג ממה
שנוגע לה בעצמה. אבל שתזכה מכוח
השותפות בעניין החיצוני לה — לא נשמע
כדבר הזה מעולם, וכבר ביארתי בזה די הצורך.
הפן השני הוא הבאת
הראיה שממון זה הוא ממציאה או
מתנה או ירושה. וכבר ביארתי גם כן
שעל אלֻלבּדי להביא ראיה שחבילות אלו
הן מממון השותפות. אילו היו פרח ובו נצר
נוכחים וטוענים שחבילות אלו <<מן>> מציאה
או מתנה, או שהיו יורשיהם נוכחים וטענו
כדבר הזה, או לא טענו — וטענינן אנן ליתמי
שכבר התברר שהם [דינים] פרטיים ולא כלליים — נדחה על ידם
הכלל של "המקנה לחבירו דבר שלא בא
לעולם" בהיפוך הסוגיה, ונדחה הכלל מפני
הפרט, ונעשה הפרט כלל והכלל פרט,
כפי שכבר ביארנו. וברור לי ש"המקנה" כללי הוא
לכל צד ולכל עניין, ולפיכך "לא אמר כלום",
ואין תוקף לתנאי שבו, ובטל מה שרצה בקביעת
התנאי על ממון השותפות — [דהיינו] הכנסת ממון שמחוצה
לה לתוכה כמתנה. ואם יאמר: אין זו מתנה —
אם כן מה היא? אילו הייתה תמורה למה שלקחו — ואילו
היו לוקחים היה נעשה הדבר מכר, ואין כאן קונה — אם כן לא יצא מכלל
היותה מתנה. וכבר קבעתי ש"המתנה" ב"דבר
שלא בא לעולם" — לא נקנה בה דבר, והם לא שיעבדו עצמם
בדרך זו בשום דבר לממון השותפות, כדי שיתחייבו
בחוב. אלא [יש] תנאי השותפות ו"בהפסד לפי
מעות". ואילו היו מקבלים על עצמם חלק מן ההפסד
שישלמוהו מרכושם הפרטי, היה צריך לקבוע במפורש
את סכום ההפסד, ולחייבם לפרוע כשיעור מה ש⟦הת⟧
שקיבלו על עצמם, והחבילות היו יוצאות בהפסדם.
אם נשתייר להם דבר-מה — היו נוטלים אותו, ואם נשאר עליהם דבר —
היו נתבעים עליו. ועתה, מאחר שהתנו "בהפסד לפי מעות" —
לה ⟦לו⟧ שישית העשירי ממה שנתאמת והוכח שהוא מממון
השותפות, ומחצית ממה שלא הוכחה בראיה שהוא מ
ממון השותפות. ואשר להלוואה ולמי שקיבל
מטלטלי ונטל על עצמו בהם מה שמחייב את הלווה, ואף שהוא
שומר חנם או שומר שכר — הרי הוא גומר
ומשעביד נפשיה בדבר ידוע לא מסופק, אלא
מסוים, שכבר קיבלוֹ ובא לידיו. וכאשר הוא מקבל על עצמו
את אחריותו, הרי שעביד נפשיה לדבר ידוע לא
מסופק, אלא מוגדר ומסוים — לא בדבר מסופק ולא במה
שלא קיבל ולא בא לידיו. עד כדי כך שאילו הנחנו כי
אדם מכר מה שיירש ממורישו תמורת כסף שקיבל,
והעיד על עצמו בכך, ואחר כך מת מורישו
לאחר זמן, ובא הקונה לבית דין, והוכחו
עדיו בבית דין, או שהודה לו היורש כי
כבר מכר את הירושה בכך וכך. האין
המכר בטל? עלינו להוציא מן //ה\\מיראת' (הירושה)
ומן המציאה ומכל רכושו את מה שכבר קיבל,
כדי שיאות.

צד ב

הוא לא הזכיר זאת, ולפיכך אין דבריו בטיעון זה יכולים לחמוק
מאחת משתי אפשרויות: או שהוא מודה שאין
בכוחה של עדות זו לכלול את הסוגים הללו,
כלומר המציאה והמתנה והירושה — ואילו הייתה שם
ירושה, הרי היא כפי שאני אומר, והיינו פטורים
מלכתוב מסמכים בעניין, והבריות היו יודעים כי
כבר הושבה. ואם יאמר: כן, שאכן כוחם של הדברים
שהעידו עליהם העדים הוא הקניית המציאה
והמתנה והירושה אילו הייתה, אך הממון הזה
הנמצא כאן הוא ממון השותפות ואינו
מציאה — מצד תנאי השעבוד אשר
שעבדו על עצמם — הרי אם יביאו ראיה
על הממון הזה שהוא מחוץ לשותפות
ושהוא אחד מן הסוגים הללו, בין מציאה בין ירושה
בין מתנה, מוטב; ואם לא — לא ייטלו דבר, כפי שכבר
הקדים ואמר. בתגובה לו בעניין זה
משלושה פנים: הפן הראשון הוא שכבר הקדימו
את הדברים ואת התגובה עליו בכך שהשעבוד אינו חל
אלא בגוף ממון שהאדם משעבד את עצמו בו

צד א

המכשולים לטענתו שהמצוי הוא מנכסי
השותפות שנקנו — אילו יכולנו להניח שאללבדי
היה עמהם בשעת הקנייה וקדם להם, ובא
ואישר שזה מנכסי השותפות, האם היית סבור
שדבריו מתקבלים בלא ראיה? התשובה:
לא. אם כך, כיצד, והרי אינו טוען אלא עצם הטענה שנקנה
מנכסי השותפות? אנו, אף אילו הדבר היה מאומת, לא
היינו נותנים לו דבר על סמך דבריו — הניתן לו על סמך עצם טענתו?
בלא ספק שהתשובה לא. אם כן נאמר עתה כי כבר
סר המכשול. והשנית, עיינו בפסק
לשם תכלית טובה, וביטלנו הלכה זו.
והשלישית, כיוון שלא מצאנו בה דבר לסתור אותה
בו, ננהג עמו בהגינות המתחייבת, ונאמר
לו: הסקתך, ואף אילו הייתה חובה נכונה, נאמר
אנו שאינה חובה, וכבר נדחו אלה
//המכשולים\\ שלא היו קיימים בכל מה שהסיק
ממנו הוא.

צד ב

וזה ברור וגלוי: אחר כך אמר נט' רח',
וגררה השיחה עד סופה, ממה שהמטרה
בו היא ביסוס ההלכה של ר' עקיבא מחבירו, שהיא
עניין שאין מפקפק בו אפילו תלמיד מן הקטנים המכיר
מה לו ומה עליו, וההארכה בזה אין
בה צורך, והקיצור עדיף, כלשון
זכ' ל': לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך
קצרה. ואנו לא הארכנו בדברים במה שקדם
ממנו אלא לפי הצורך בכך, ואילו יכולנו
לקצר בזה, היינו עושים כן. וכך נקצר
בדברים גם בעניין הלכה זו כאן
ובמה שיש בה מן ההלכה, בפסק שאיננו
זקוקים לכך במה שאנו עוסקים בו מן
הפסק הזה: עיינתי בפצל (פרק) הזה
וראיתי שכולו חוסר הגינות. בראשיתו אמר כי
אמירתי "אין ספק בנכונותה, אף התלמיד הקטן" — התכוון
בזה [לומר] שהלכה זו קלה, פשוטה, מובנת,
פת[ח] אפוא בעלבון, ובסוף הדברים "נקצר"

צד א

נודה שאלה שמונים העדל הם מרכוש
השַׁרִכָּה (השותפות), עדיין נדרש לנו מי שיוכיח לנו
שאותם 22 עדל היו מכלל השמונים
שהזכירו, ולא מזולתם. וְמה שמורה
על כך שאלה זולתם — שכתב אליו לאמור לו:
"ואני אשלח אותם ראשון־ראשון" — מוכיח שהעדלים
הללו, שלא שלחם אליו,
הם מזולתם. ואילו שלחום אליו או אל
הוַכִּיל (הסוכן) וכתבו אליו למוסרם אל
אללַבּדִי, כפי שכתבו ב[ע]נין העדלים
הקודמים, הרי היו נכנסים ל[ש]רכה.
אבל משכתבו לוַכִּיל "מכור והשאר את הדמים
אצלך עד בואנו, ואין על ידך
יד" — יצאו בכך מן השרכה של מ׳ יוסף,
לא לו, שהרי לא כתבו שעדלים אל[ה]
הם מן השרכה שלנו או מכלל שמונים הע[דל]
שהזכרנו במכתבנו הקודם, אלא הבהירו שזוהי
וַדִיעָה (פיקדון).

צד ב

הדיבור בה ומה שיש בה מן הפִקְה (ההלכה), וזוהי
הגדלת ערכה — והוא היפך ממה שאמר, שאין קל שבתלמידים
צריך להאריך בה, וחתם את הדברים בכך ששניהם
אינם זקוקים לה. ואמצע הדברים הוא שה
קיצור בהזכרתה עדיף. ותוצאת כל
זה ברורה מדבריו — היא שהיא נכונה ואיננו
פוסקים על פיה. וכך כל מה שאמרתי אני
הוא נכון, אין צורך שיחפש דבר שהוא ייכשל
בו. הוא אומר "מה מקובל", כפי שאמר כאן: "חביב
עליו יותר מכך שיירשמו טעויות". אחר כך אמר
נט׳ רח׳. אחר כך שב לאחר זאת אל דבריו
שאמר, והוסיף ואמר: "ואמנם כתב
פרח, ששוגר מעַידָ׳אבּ למ׳ יוסף דנן, שאומר בו:
כבר הגיעו עמנו כשמונים עדל,
[כו]לם לאךּ (שרף), והם ישלחו זאת ראשון־ראשון,
[א]ולי יזדמן בו שוק" — ואני אומַר שכתב זה
[א]ינו מועיל למ׳ יוסף מאום כלל, שכן אם

צד א — T-S G2.60 1 recto, שמאל (IB I, 28a)

לא אלך בעקבותיו בדברים כשלו, שהרי אין
בזה תועלת. מוטב שישמור על לשונו, ואם יש בידו
ידע — יביאהו וישיב בדרך ארץ טובה, ויניח לו
את גסות הרוח וההשפלה, שכן זו דרכם של סכלים.
איני אומר כעת יותר מזה. ואשר לדבריו
שדבריי אינם מיושבים בלמדנות — הרי יודע
אלוהים וכל מי שעיין בכתבי ובתשובתו,
וכן כל מי שיעיין בו, אף אם אינו למדן,
וכל מי שיעיין בדברינו אחרינו — הוא יראה
ויזכיר כל אחד ממנו כפי שראוי לו, ובזה
אני מתנחם מול סכלותו כלפיי. ואשר לעצתו לי בדבר
השתיקה — יַפְנֶה אותה כלפי עצמו וייטב לו. ואשר
לדבריו שדבריי מחייבים כי בכוח דברי
העדים משמע ששניהם העידו שהתנה עליהם
שיקנו לו את המציאה ואת ממון הבריות, ואמר כי
הדבר אינו נכון — ראיתי בזה שאין כוונתו
אלא שכל דבר שאמרתי — אמר עליו שאינו נכון, ואין זה
דיבור למדני, שכן אילו אמרתי דבר והפוכו
היה סותר את שני הצדדים ואינו משיב לי בדרך של אמת, ואומר לי

צד א — T-S G2.60 1 recto, ימין (IB I, 28a)

הרחיב את הדיבור על האסמכתא, ולא יצא ממה
שאמרתי. אדרבה, לחיי, סיים באומרו: לא היה צורך
להזכיר אסמכתא, שהרי התנאי קדם לה,
וכבר אמרתי שהתנאי כלא־תנאי, ועל כן נותרה
האסמכתא במקומה. זהו לשונו. וכך התבררו הדברים
שהזכרנו לעיל מן האמירות הנזכרות,
שהדין שאנו עומדים בו — התנאי קדם לו, לפי
מה שכבר פירשנו//הו\\ לעיל. אחר כך אמר
נט' (נסתכל): וקרה שגם התנאי שבו הוא תנאי
קודם למעשה, וזה קיים ותמכנו בו
בדבריהם ז"ל: אמ' ר' אמי משום ר' ינאי הכל
מודים באומר על מנת כאומר מע' דאמי
וידוע כי על מנת פירושו על שרט (=על תנאי), כלשונו:
הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלאי (=עליי)
שאר וכו', כפי שאירע לשני שותפינו אלה
בשווה. ובמה שהבאנו מן הראיות יש די והותר.
למי שינצף (נוהג בהגינות): אשר לאמירתו כי כבר

צד ב, ימין (IB I, 28a)

כיצד אתה אומר את הדבר והפכו — ואולם הוא אומר מה שאיננו תשובה,
ומשבח את מה שנראה לו ושמח ונוטל [...]
דעת אחד מחכמי אנדלוס, שכבר גידף על [מי]
שגדול ממנו, וזה מצא חן בעיניו וביקש שירוץ אתי
במסלול אלה. וכל מה שיפגוש אותי בו
לא ימנעני מלומר את האמת, ויעשה מה שיעשה — לא
ישיבני, אלא אם יביא הלכה שמבטלת דבר ממה שאמרתי.
ואשר לרוע הנימוסים — אולי אחוש קנאה על עצמי, אך איני
נדחק בזאת. הלוא כבר קדם דברו כי
עדותם סובלת [פירוש זה] וסובלת [פירוש אחר] — כוונתו שאין
תביעה להם ולא ליורשיהם אחריהם בממון
שהוא לזולתם, ולא במציאה ולא במתנה,
אלא בעדים, מפני התנאי, שכל זה חוזר
אל האמצע, ושהתנאי כולל וסובל את כל
זאת וסובל [אחרת]. ואחר כך חוזר לאחר מעט ואומר כי
האומר שבתוקף ⟦כוח⟧ כוח דברי העדים יש הקנאה
של המציאה ושל ממונות הבריות — אין לזה תוחלת,
וכבר נעלמה ממנו הנבונות באומרו זאת לעצמו, שכן הוא
עצמו האומר "סובל וסובל". אבל אני, כבר
אמרתי
אינה קונה, ולא הכחיש זאת. אלא שרבנו האיי גאון ז"ל
הכחיש את מי שאמר "אסמכתא קניא", והוא כשלא
אניס (שלא הכריחוהו), והוא כשקנו ממנו בבית דין חשוב. וסבר ש-
כל אסמכתא שהייתה — קנו ממנו בבית דין חשוב
ואניס — היא קיימת. ואמר בתשובה לו ז"ל: "כך
ראינו דהא דאמור רבנן והילכתא אסמכתא
קניא, לאו אכל אסמכתא דעלמא, אילא בההוא
דאתפיס זכוותיה לבי דינא בלחוד איתמרא
הא הילכתא" וכו'. ובכן התברר מדבריו ז"ל
שאין הכחשה על מי שאומר "לא קניא". ואני אמרתי
"אסמכתא לא קניא", והרחקתי לכת במה שנמסר בזה
פאמרתי בכל אופן "לא קניא", וכך היא ה-
הלכה כפי שאמרתי אני, והוא גם ⟦ואז הוא⟧
⟦מי שרוצה לסתור, אל ימקם את התיקון במה⟧
⟦שכתבו תחתיו. וזאת משום שבעצם הדברים⟧
⟦שהביא ישנה טעות, אלא שלחיי — טעות⟧
⟦סופר הוא. ודא"ך א"ן פ"י נפ"ס אלכלאם אלדי אתי⟧
⟦בה⟧

צד ב

וכן לא זכו בה, לא במתנה ול[א במ]ציאה —
אין זה נכון. ולכן יש לומר לו ראשית: מי הוא
אשר ביטא זאת או הזכירו מעולם? או איזה צורך
מחייב להזכיר זאת? או מתי הוכח לנו שיש
לאותם אנשים מציאה או ירושה? או מי הזכירה
או הפיץ עליהם שמועה כזאת בשום פנים בעולם,
עד שנאמר עליהם ⟦דבר שלא אמרוהו ולא נאמר עליהם⟧
דבר שלא אמרוהו ולא נאמר עליהם? וגם לא יורשי
פרח, אשר לקחו את חלקם האמיתי — ואחד
מהם היה נוכח עם פרח ועם אבו נצר זה —
לא הזכירו זאת עליהם, ולא התירו זאת כלל,
אלא נטלו את חלקם והודו באמת על עצמם
והלכו לדרכם. ואם כן, הזכרת דבר זה אינה מותרת, לפי שלא הוכח לנו
ולא נאמר ולא הופצה שמועה, לא מהם ולא מזולתם.
אם כן, הרי זה כדברים בטלים. עיינתי ב-
פסקה מדבריי ומדברי הדיין נט' רח', וראיתי מה
שיש בה מדבריו של רוע ושל רשע וחוסר ידע.
ואני נצמדתי למנהגי, אלא שהתברר
שאם ישוב ויתקוף אותי אחרי איגרת זו
לא

צד ב

יִקרה שגם התנאי בו יהיה קודם
למעשה. אמירתו זו מלמדת שהוא לא הבין
מהי מהות המעשה ולא מהי מהות התנאי,
לפי שאילו הכיר אותם, לא היה אומר על זה
שהוא "מעשה קודם לת[נאי] – שהוא [אכן] תנאי
קודם למעשה". ואיני סבור שיִשְׁגֶּה בזה
אם יתבונן בדבריי אלה, כלומר שהמעשה הוא
השותפות; שכן מלשונו של אללבדי "כבר שיתפתי אותם
בממון זה" – המעשה כבר קדם, ואמירתו אחרי
כן "על מנת" – התנאי התאחר, ונעשה מעשה
קודם לתנאי. אלא שהוא כבר לא נזקק
שיהיה תנאי קודם למעשה בכוח "על מנת", ה־
עומד במקום "מעכשיו"; והוא הביא זאת שהוא תנאי
קודם למעשה בלא צורך לו בכך, כדי לגלות
על עצמו שאינו מכיר את ההבחנה בין מעשה
קודם לתנאי לבין תנאי שהוא קודם למעשה.
ואילו אני – פטור מכל זה, שכן אילו היה נכון
שהוא תנאי קודם למעשה, לא היה בכך מועיל, מאחר שהתנאי
וכך מתקיים תמליך "דבר שלא בא לעולם".
לפיכך הוכח ואושש שהתנאי בדבר מה שאינו
יכול להימסר בבעלות — פגום, מבוטל, בטל, חוזה מותר,
שאינו מפקיע דבר כלל. והתנאי כאן חלש
עד מאוד, וכן ריק מתוכן, שכן אינו נוגע לעצם ממון השותפות.
ובמה שהבאתי יש די. אחר כך אמר,
נט' רח' (=נטריה רחמנא), ובאשר לדבריו לאחר מכן: "ומה לנו
שנפרש עדות זו כאילו הם הקנו לו
את ממון הבריות, אם עברו ונטלו מהם ממון,
וכן לא יקנו לו מתנה שניתנה להם, ולא
מציאה שימצאו, ולא העידו שאירע זה בשעת
כריתת חוזה השותפות, ואף לא שקנו מהם שהם
מעכשיו כבר הקנו לו דבר החורג מרווחי
[ממ]ון השותפות" — זהו שאר דבריו — אני אומר:
שאת דבריו אלה לא השיגו העיון ואף לא
הבירור, והיה עליו לרסן את עצמו. וטעם הדבר,
שדבריו מחייבים שעדות זו תישא בכוחה
שיוצאת מתוקפה שהם הקנו לו את ממון הבריות
אם עברו ונטלו מהם ממון

צד ב

"על דבר שלא ב[א] לעולם", ואני א[בהיר] לך
הבהרה טובה ואבאר לך את דרך התנאים. ואומר:
אילו היה אומר //ש\\"אתם הקניתם לי מעכשיו את כל [ה]מ[ג]יע
מלפניכם [ו]עמכם למצרים, [וי]היה נכלל
בכלל [ממון ה]שותפות ונחלק בינ[י]נו — אשתתף עמכם
בממון זה. ואם לא תקנו לי מעכשיו
את כל המגיע מלפניכם ועמכם למצרים —
איני משתתף עמכם" — הרי אמירה זו היא צורת "הין קודם
ללאו" ו"תנאי קודם למעשה", וכבר קדמו לי הדברים
בעניין "תנאי קודם למעשה". ובאשר ל"על מנת" — כבר
קדמו גם כן הדברים בו במידה מספקת.
אחר כך ציטט לאחר מכן [ק]טע מדבריי,
ואמר; ואחר כך שב לאחר מכן ואמר: "וכבר ידענו
שרב פפא ז"ל לא מצא דרך ולא היה יכול להקנות
לרב שמואל בר אחא ז"ל את מה שהיה לו מודע (=ידיעה)
באהוואז אלא בתנאים שנרשמו במ[...]
מסתור להם. ואילו הייתה השותפות מועילה לך [...]
הסתמכת עליה והשתלטת על [מ]ה שנטען עליה
[...] מרצונו להוציא את היורשים
[...] כי אללה [...] הגיעו החבילות הללו
[...] אלל [...] והיורשים ופסק הקאצ'י (השופט)
[... ה]יורשים לאחר שבועתה, אחר כך
[...ב]מעמד אדוננו ירום הודה, שאלה
[...] עצרתי את העניין והשבתיו אל פסק
[... לוכי]להא (לסוכנה): "בסיטונות (ג'זאף), הסתלקי, אין לך"
[... מ]ה שיוכל. וכאשר נזקק
[...] שהוא הלבדי אומר
[... לסו]כן בסיטונות [....... הש]אלה
[...] הכתב [...]
[...] בו שישית, עשירית
[...] תבע את העדים

צד ב

למי ששמו עליה, ולא היה נוטל [...]
דבר. אחר כך אמר, נט' רח', שהוא יכול [...]
"אין לך דבר" אינו נכון, ומה ש[...]
עושה עמה ממה שאינו מע[שה ...]
⟦לדעתי⟧ מעשהו, והוא שהעבירה
אל תובעה, כפי שכבר הסברתי
וביטל את הכתב שכתב [...]
מציאותו כהיעדרו, ואחז ב[...]
בדבר נמנע שלא יתקיים ל[...]
מעט התבוננות למרבית ה[...]
לדעתי, אלא אם יותר [...]
זה, ומה שהביך אותו [...]
[מ]ה שאמר, רוכננו [...]
הדוגמה: "רב בר שבא הוה מסיק ביה ברב
כהנא זוזי, אמ' ליה: או לא פרענא לך עד יום
פלוני, גבי מהאי חמרא" וכו' עד "כל דאמ' לא
קאני". התשובה: אשר לדבריו עליי, שאני
אמרתי כי עליי להביא ראיה שהמציאה היא "דבר
שלא בא לע'[ולם]" — אני, אף שלא הזכרתי
את הביטוי הזה, אלא שהוא מד'הבי (שיטתי) ואמונתי, וכבר
הבאתי עליו ראיה בחיבורי וביטלתי את דברי
מי שאמר להיפך. ואשר לדבריו שזה נוהג
מנהג האסמכתא — כך אני סבור גם אני,
לפי ש"אסמכתא לא קניא", ו"דבר שלא בא לעולם
לא מקני", ונמצאו שווים בכך ששניהם תנאים פסולים,
וקיומם והיעדרם שווה. וכל מה שהביא
בפירושי האסמכתא — היא שיטתי; אלא שאת
האסמכתא לא הזכרתי בגלל מה שתיאר, שכן אין זה
הנושא שאנו עוסקים בו, ואין זה מה שהתכוונתי אליו.
אלא התכוונתי אני לומר שדיבור זה —
והראיה על כך שתמצא את פתיחתו תמיד,
ברוב העניינים: "אם לא יהא כך וכך יהיה
כך וכך" — כמו שאמרו זכ' לבר': "הלוהו על
שדהו ואמ' לו: אם אין אתה מביא לי מיכן
ועד ג' שנים, הרי היא שלי — הרי היא שלו". ואמר
התלמוד על כך שהיא אסמכתא כר' יוסי
ולא קני. ואמרו גם: "מי שפרע מק[צת חובו]
והשליש את שטרו ואמ' אם לא נ[תתי לך מיכן]
ועד יום פלוני, תן לו שטרו — הג'יע [זמן ולא]
נתן, ר' יוסי אומ' יתן, ר' יהודה אומ' [לא י]תן", דל'
"דאסמכתא לא קניא". ואמרו גם: "ההוא
גברא דקביל ארעא, אמ' ליה: אי מובירנא
לה — יהיבנא לך אלפא זוזי. אוביר תולתא.
אמ' רבא: אסמכתא היא, ואסמכתא לא קניא".
ולרבא — מאי שנא מהא דתנן: "אם אוביר
ולא אעביד — אשלם במיטבא" וכו', עד: "התם
קאמ' מילתא ⟦מילתא⟧ יתירתא, הכא גוזמא
בעלמא הוא". וכבר אמרו גם בעניין זה
תחת דבריו של ר' יו[סי...] בכללותו, האומר שאסמכתא
קונה, אין ההלכה כמותו אלא כר'
יהודה בר-פלוגתיה, האומר דלא קניא, על פי מה
שנאמר בבירור במשנת "מי שפרע מקצת
חובו" וכו', עד "וכי מאחר שר' יוחנן מלמדנו
פעם ראשונה ושנייה הלכה כר' יוסי מה
נעשה אין הלכה כר' יוסי". וכך תמצית דבריו, שאסמכתא
לא קניא — אפילו בקנין בבית דין חשוב —
באופן מוחלט, ולמעט זה אין דבר שראוי להסתמך עליו.
אלא שאתה רואה שרבנו האיי גאון ז''ל כבר דחה
זאת, אלא אם יהיה מתפיס זכוותיה, והסכים
לדעה זו רבנו יצחק הרב ז''ל בחיבורו.
והיינו יכולים להיפטר מלהזכיר את כל זה, שכן אחד מדיני
האסמכתא הוא שלא יקדם לה תנאי
כלל, שכן אילו קדם לה תנאי, לא הייתה
אסמכתא. ובדין הזה כבר קדם
התנאי, ולפיכך אין הוא דומה לאסמכתא,
וכל מעשה שקדם לו תנאי אינו נקרא אסמכתא.

צד ב

אסמכתא במ[הלכה. וכ]בר ידענו שכאשר
קדם התנאי ל[אס]מכתא, מותר לפסוק
לפיה, ונופל הטיעון שיאמרו שהם אסמכתא, ובפרט
כאשר יש בתנאי "על מנת". אלא שהיות
שהיה תנאי זה פסול, והיותו
כאין, ואמירתו כמי שלא אמרה, כאומרם "לא אמר
כלום", וכפי שכבר ביארתי — נעשה התנאי מבוטל,
נותרה אסמכתא ולא קניא, שכן התנאי אינו תנאי
מכוח אמרם ז''ל "לא אמר כלום", ונשאר לאחר
מכן שאומרים "קדם תנאי", ולפיכך אמרתי, תנאי
השבת המציאה אל האמצעי אינו מותר מבחינת ל[שו]ן
ומשמעות. אשר לדברי הדיין — דע שהאסמכתא לא
קניא כלל, ואפילו בקנין בבית דין חשוב
נמי — הרי שתראה, מי אמר שהיא קניא? כפי שאמרתי
אני, אמרתי שזו לא קניא מחמת העדר התנאי שלה,
שכן זה שהתנה את התנאי הזה לא אמר דבר, ואם
לא אמר דבר — הרי הוכח שהיא אסמכתא.
וכבר הוכחנו שהוא דבר שלא בא לעולם

T-S G2.60 3 verso, ימין (IB I, 28a)

ואינו לגו אלא הלכות ודינים כמו [שאמרנו].
אחר כך אמר נט' רח', והר[ייס אמר]
בחלק מדבריו שעלינו [להביא ראיה]
שהמציאה היא דבר שלא בא לעולם, וש[היא]
מתנהגת כאסמכתא, ושאילו היה זה
⟦הקניין⟧ בקניין בבית דין חשוב, לא היה מוע[יל].
כל זה, יחד עם שאר הדברים בעניין זה — מה
שנשיב על מכלולו? אלא נזכיר ממנו מעט שיפטרנו
מלהזכיר את השאר. דע שהאסמכתא
לא קניא כלל, ואפילו בקניין בבית דין חשוב
נמי, אלא במתפיס זכוותיה והוא דלא אניס
בלבד. אלא אם הייתה האסמכתא בקניין וּ"אפעל"
יִגֵּב (=חייב), דלא אניס, ואפילו בבית דין חשוב, בלא
⟦אלא⟧ מתפיס זכוותיה — לא יועיל הדבר, כמו שאמר.
וראיה לכך: שרבנו האיי גאון ז"ל אמר
בחלק מדבריו: ואמא מא וגד פי אלתלמוד
והילכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס
והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב, פהו דאכלא
תחת

T-S G2.60 3 verso, שמאל (IB I, 28a)

והלך התנאי מעיקרו, ונותרו שני המצבים "לא קניא"
"לא אמר כלום". וכבר ה[ש]וויתי גם בכך
את מכלול דבריו כאן. הרי השתוו דברינו
ב//משמעות\\ האסמכתא, אלא שהוא סבור שיש שם
תנאי שמבטל את היותה אסמכתא, ואני
סבור שהתנאי כאן הוא כאילו לא תנאי, מן הטעמים
שהוזכרו לעיל בעניין זה; ולכן נותרה האסמכתא
על מכונה. ואשר לדבריו ולהתנגדותו
עליי, שאמרתי דברים מוחלטים בלא סייג,
ושלפי סברתו נכלל בזה מתפיס זכוותיה,
שהוא יוצא מכלל דין האסמכתא — הרי
סברה זו סברה מוטעית, שכן לא דיברתי על ה־
אסמכתא ותנאיה וסוגיה, אלא
דיברתי על העדים שהעידו ב־
שותפות זו, יחד עם מה שהתנו; וכאשר היה
שיטתי היא ש//אכן\\ התנאי ⟦...⟧ //פסול\\ על פי הראיות שהצגתי.
ואמרתי: גם אילו העידו העדים לאחר פסלוּת התנאי,
במה שאולי היו מעידים, ויהיו מי שיהיו —

צד א, שמאל (IB I, 28a)

[אמרתי כ]י דבריהם אינם סובלים העברת בעלות
[על מציאה], מתנה או ממון של אנשים. אם כן, יפה [הדבר].
[...] גדול(?) — מציאה או מתנה שהפכה
ל[ממונ]ם, ולשותפות אין בה חלק. ואם
היה התנאי כולל אותם, ⟦... הכניסו⟧ <<והכניסו>> בכללו את ה
מציאה והמתנה — אין זה שווה כלום, לפי שזה
דבר שלא בא לעולם, ולא שרט ימצי פיה
אצל בעל היגיון ובן-דעת. ואשר לאומר "יח'
יחתמל, יחתמל" וחוזר ואומר "מי אמר שזה
סובל?" בלא ביסוס — הרי בלי ספק הוא הוא
הבלתי ⟦...⟧ מבוסס. ואשר לתביעתו ממני ש
אומַר לו מי אמר זאת — אומַר לו: אלה שאמרו
זכ' לב' "נשבע וגובה מחצה", והם דייני ארץ
ישראל אשר דבריהם נשמרים, ומרחיק אותך
מן הפעולה על פיהם אחד מן האחים. וזהו מובן
דבריו: "מתי יתברר לנו כי לאותם אנשים יש מציאה" —
ואם לאו, הזכות ניתנת להם. ואם אינם תובעים דבר מכך
שהמת [הותיר], הרי ליורשים לתבוע מאי דלא טאעין
אבוהון, כפי שאמרנו. ואין הדבר כפי שאמר הדיין.
הייתה אסמכתא, וכך אמר הדיין נט' רח'
גם כן כדבריי, לולא התנאי הפסול שעליו הסתמך
הוא. ואשר להכחשתו אותי ואמירתו שרבנו
האיי גאון ז''ל הכחיש זאת — אין זה נכון,
והיה עליו להתבונן בדבר ולהיטיב להתבונן,
וידע שההכחשה יצאה ממנו ז''ל דווקא על היפוכו של דבר,
ושמי שאומר "אסמכתא לא קניא" אין נופלת עליו
ההכחשה ולא הערעור, אלא אם כן אמר
"במתפיס זכוותיה". הלא תראה שהתלמוד מלא
מזה ומזה; מזה — אמרם ז''ל: "אותיביה רבא
לרב נחמן: הרי היא שלי הרי היא שלו". אמר
ליה: "אנא אמינא אסמכתא קניא, ומנימין
אמר אסמכתא לא קניא", ולא הוצרך מנימין
שיסייג ב"מתפיס זכוותיה". <<ונאמר גם כן: "במאי קא>> מפלגי? ר' יוסי
סבר אסמכתא קניא ור' יהודה סבר ⟦אסמכתא⟧
אסמכתא לא קניא", ולא הוצרך שיאמר אלא "במתפיס
<<זכוותיה>>". והרבה נאמר בתלמוד "והא אסמכתא

תרגום מכונה, שורה מול שורה, שלא נבדק בידי חוקר. נעשה מן המקור, בהסתמך על התעתיק והתרגום האנגלי של S. D. Goitein and Mordechai Akiva Friedman, India Book 1: Joseph Lebdi prominent india trader: Cairo Genizah documents‎ (in Hebrew) (Jerusalem: Ben-Zvi Institute, 2009)., שפורסמו ב-Princeton Geniza Project ברישיון CC BY-NC 4.0. בכל שאלה של דיוק — המקור הוא הקובע.

תעתיק

התעתיק נערך ופורסם בידי חוקרי Princeton Geniza Project ומשתפיו, ומוצג כאן ברישיון CC BY-NC 4.0. שם העורך מופיע מעל הטקסט.

תגיות

צפייה ב-Princeton Geniza Project ↗

תיאור

תרגום לעברית

תעתיק

תגיות

מסמכים קשורים