T-S 12.337

תיאור

מכתב מאת אברהם בן יג'ו, השוהה בפוסטאט, אל אחיו יוסף במאזרה שבסיציליה. תיאור התאריך: ספטמבר 1153 לפי גויטיין, או 1152 לפי פרידמן. נראה שבן יג'ו ויוסף איבדו קשר ישיר זה עם זה, ובן יג'ו מבקש לחדש את הקשר — ולא במנותק מכך, להציע נישואין בין ילדיהם. (1) בן יג'ו מציין ששמע כי ליוסף שלושה בנים, ובקטע נוגע ללב הוא מסביר כי לו עצמו היו שני בנים בהודו (רכים? נעימים? "כענפי הריחן"), אך שניהם מתו בילדותם. (2) לאחר מכן פונה בן יג'ו לעניין בתו: ח'לף בן בנדאר, הסוחר העשיר מעדן, ביקש שבנו יישא אותה, אך בן יג'ו העדיף שתינשא לבן דודה סרור, שלא היה אמיד, ושהיה פליט מאפריקיה למאזרה. אומר בן יג'ו: "בן אחי ראוי לה יותר מזרים". גויטיין נהג לצטט את המשפט הזה כראיה להעדפת נישואין בתוך המשפחה ובפרט עם בני דודים, אך קרקובסקי טוענת בצורה משכנעת שהמצב הספציפי הזה אינו ניתן להכללה: נראה שבן יג'ו ביקש להשתמש בנישואי בני הדודים "לא כדי לאשרר ולחזק נאמנויות חברתיות קיימות, אלא כדי ליצור קשר חדש מהותית בין קרובים רחוקים מבחינה חברתית". המניע המפורש של בן יג'ו עצמו שונה: הוא מצהיר שהוא רוצה שחתנו לעתיד יהיה "לומד תורה" (שורה 12), והוא שמע הן מאחיהם השלישי, מבשר, והן מן הסוחרים הסיציליאנים בעדן ובפוסטאט שסרור הוא איש מתאים בהחלט. (3) היחסים המורכבים בין שני האחים — שמשקפים בכמה מובנים דינמיקה קלאסית של אח גדול ואח צעיר — מתבררים בבירור כאשר בן יג'ו עובר חליפות מקסם וחיבה, אולי כדי לרכך את הצעת הנישואין, לבין נזיפה. הוא מספר ששלח לאחיו תערובת של פלפל וזנגביל, אך מיד מוכיח אותו על שאיבד מתנה קודמת של פלפל "בשל אי־כשירותו" (בעג'זך, שורה 31); הוא מבקש מאחיו לא רק להשיב לו במכתב אלא מוסיף בחוצפה שעליו לשלוח את סרור עצמו לפוסטאט עם המכתבים; ואז מסביר שאלמלא יציאת האניות מערבה עם רוחות הצליביה (סוף ספטמבר, על שם חג הצלב הקופטי בכ"ו–כ"ז בספטמבר), היה שולח מתנות נוספות עבורו ועבור בניו. (4) לאחר מכן הוא מתלונן על אחיהם השלישי, הוא מבשר חסר התועלת, ומתאר אותו כ"עצלן" ו"קשה לב", ומאשים אותו בהפסדים הכספיים שלו עצמו. (5) אחר כך באה רשימת הברכות הרגילה: לשני (נמחק) שלושת בניו, לאמם, לאחותם ברכה, לילדיה, לבעלה מרואן, ושוב לילדיהם; לברהון בן חסון בן עטיה — שאינו מוכר ממקור אחר ושקשור לאחותו (האחרת?) של בן יג'ו; ולר' משה "החזן הגדול". באשר לתיארוך המכתב: גויטיין מתארך את המסמך לספטמבר 1153 משום שהמכתב נכתב ממצרים, ולדעתו בן יג'ו עבר מעדן לקהיר באביב או בקיץ 1153, בעוד ההתייחסות לרוחות הצליביה מצביעה על כך שהמכתב נכתב בספטמבר — ומכאן ספטמבר 1153. פרידמן, לעומת זאת, סבור שבן יג'ו הגיע למצרים ב-1152, ואכן בשורה 22 בן יג'ו מסביר שבתו הייתה מאורסת לבנו של ח'לף בן בנדאר בעדן במשך שלוש שנים, ואנו יודעים ממסמך אחר שהם הגיעו לעדן בסתיו 1149.

Princeton Geniza Project description: IB III, 41. Letter from Avraham Ibn Yiju, in Fustat, to his brother, Yosef, in Mazara, Sicily. Dating: September 1153 (Goitein) or 1152 (Friedman). It appears that Ibn Yijū and Yosef had fallen out of direct touch, but he wants to renew contact and, not unrelated to that, to propose marrying their children to one another. (1) Ibn Yijū says he has heard that Yosef has three sons, and he explains in a very moving passage that he himself had two sons in India (tender? pleasant? "as the twigs of sweet basil" but both died in childhood. (2) Ibn Yijū then turns to the matter of his daughter: while Khalaf b. Bundār, the wealthy trader in Aden, wanted his son to marry her, Ibn Yijū preferred her to marry her cousin Surūr, who was not wealthy, and who was a refugee from Ifrīqiya to Mazara. Says Ibn Yijū: "My brother’s son is more deserving (of her) than strangers.” Goitein often quoted this line to argue for a preference for endogamy and cousin-marriage, but Krakowski persuasively argues (Coming of Age, 218–21) that this situation is too specific to be generalizable: Ibn Yijū seems to want, instead, to use cousin marriage "not to affirm and reify existing social loyalties, but to create an essentially new connection between socially distant relatives" (221). But Ibn Yijū's explicit motive is different: he says he wants his future son-in-law to be "learned in Torah" (r12), and he's heard from both their other brother, Mevasser, and the Sicilian merchants in Aden and Fustat said that Surūr fits the bill. (3) The complicated relationship between the two brothers — in some ways a classic older/younger sibling dynamic — emerges clearly when Ibn Yijū alternately turns on the charm, perhaps to sweeten the marriage proposal, and scolds his brother. He explains that he's sent him a mixture of pepper and ginger, but then he admonishes him for losing a previous gift of pepper "through incompetence" (bi-ʿajzika, r31); he asks his brother not only to write back to him, but cheekily adds that he should send Surūr to Fustat with the letters; and then he explains that if it weren't for the departure of the ships westward with the Salībiyya winds (late September, so-called after the Coptic Feast of the Cross on 26–27 September), he would have sent further gifts for him and his sons. (4) He then complains about their other, good-for-nothing brother, Mevasser, describing him as "indolent" and "hard of heart" and blaming him for his own financial losses. (5) Then follows the usual litany of greetings to your two (crossed out) three sons, their mother, their sister Berākha, her children, her husband, Marwān, their children again; to the otherwise unattested Barhūn b. Ḥassūn b. ʿAṭiyya, who is connected with Ibn Yijū's (other?) sister; to R. Moses "the great cantor." On the dating of the letter: Goitein dates the document to September 1153 because this letter was written from Egypt, and Goitein believes Ibn Yijū to have traveled from Aden to Cairo in spring or summer 1153, while the reference to the Salībiyya winds indicates that this letter was written in September — hence September 1153; Friedman, however, believes that Ibn Yijū arrived in Egypt in 1152, and indeed, at r22, Ibn Yijū explains that his daughter had been engaged to the son of Khalaf b. Bundār in Aden for three years, while we know from IB III, 29 that they had arrived in Aden in fall 1149. MR