מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה (לפי וייס)

תיאור

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה (לפי וייס). מתוארך: ליל שלישי, כ"ב בכסלו א'תל"ה למניין השטרות, שהם 1123 לספירה. חוזה בצורת הודאה בחוב, הנוגע לביטול "מכירה" של בית ששימש כמשכון. אדם בשם דוד (שורה 7) ובנו (שורות 5, 21–22) קנו בית מבעלה (שורה 10) של אישה בשם ג'ייידה (שורות 23, 27). העסקה בוצעה בידי בנו של דוד בעת ששהה האב הרחק מהבית (ככל הנראה במסע עסקים). הבן והאב השקיעו סכומים בלתי שווים — 12 ו-38 דינרים בהתאמה (שורות 21–22). עם שובו של דוד נמסר לו כי הבית שרכשו "הוקדש להקדשות הדתיים" (חֻבִּסַ) (שורה 7), או שסביר יותר להניח שהוחרם על ידי השלטונות. משנודע לו הדבר, דרש מיד את ביטולה (פַסַח') (שורה 11) של הרכישה וביקש את כספו בחזרה (שורה 8). הוויכוח נמשך זמן ממושך, ובמהלכו טענה האישה כי קבעו את מועד ההחזר שנתיים מיום עריכת העסקה, וכי הכסף אינו זמין בידה באותה עת (שורות 8–9). דוד עמד בתוקף על ביטול העסקה כנגד הודאה בכתב מצד האישה (בעלה כנראה נעדר), שלפיה סכום הרכישה של 66 דינרים ייחשב לחוב עליה שייפרע כעבור שנתיים (שורות 10–12). התנאים הללו היו מקובלים על שני הצדדים (שורות 13–14, 16–18) וזכו להסכמתם. משבוטלה העסקה בין שני הצדדים, הושגה פשרה (שורה 24), וכמחווה של רצון טוב החליטו הקונים שלא לגבות את "דמי השכירות" שהיו למעשה "הריבית הנסתרת" שנועדה מלכתחילה (שורות 24–25), אלא רק את 50 הדינרים שהולוו. (מובן שהיו שמחים לצאת מן העסקה, אם לא ברווח, לפחות ללא הפסד.) החתימות שנשמרו הן של אברהם בן שמעיה ויצחק בן שמואל. שורות 19–25 חשובות מאוד לידיעתנו על שיעור הריבית שנגבה באותם ימים. דוד ובנו, באמצעות אותה רכישה פיקטיבית, הלוו יחדיו סכום של 50 דינרים, שהיה אמור להניב ריבית של 16 דינרים (שורות 21–22) במשך שנתיים (שורה 12) — כלומר 8 דינרים לשנה, או 16 אחוזים, שהוא שיעור ריבית גבוה מאוד. (המידע מגרשון וייס.) ראו גם מסמך נוסף המצוין שם.