מכתב מאישה בשם הרג'ה (הרגה) השוהה אי-שם בסוריה, אל אמה, אשתו של מוסא אבן פירוז, בקהיר

תיאור

מכתב מאישה בשם הרג'ה (הרגה) השוהה אי-שם בסוריה, אל אמה, אשתו של מוסא אבן פירוז, בקהיר. בכתב יהודי-ערבי. תיארוך: מאוחר, ככל הנראה לא לפני המאה ה-14. המכתב הוא תיעוד יוצא דופן של מחלה ארוכת חודשים שפקדה את הרג'ה. "לבי בער עד שכמעט מתּי. קיבלתי חוקן שלוש פעמים ביום, אך הדבר לא הקל עליי. נותרתי מודאגת כיצד אעבור את הצום. כשהגיע הצום, שילחתי (את מעיי) כמי שמעיו הותרו. חשבתי שזה כאב בטן וסברתי שזה נובע מנזלת שירדה מן המוח אל הבטן וגורמת לתחושה של כאב בטן. לא ישנתי בליל הצום, אך הצלחתי להחזיק מעמד עד חצות היום, ומחצות היום ואילך התחיל להירגע. נשארתי שלושה או ארבעה ימים אחרי הצום, כשהוא שוכך ממני (או: מעניק לי כוח?). וכשזה שכך ממני, נשארתי מוטרדת בגלל עיניי, שכן לא יכולתי לראות בהן את אור העולם. אחרי כן שב הכאב בלבי, ובכל פעם שהתלקח לא הסירו את הקערה מתחת פי, שכן כל מה שירד אל הקיבה עלה בחזרה, וקיבתי הפכה בי מרוב ההקאות. אך בינתיים הדבר נחלש, תודה לאל על הכל. מעולם לא דמיינתי שאובל לסוריה חולה ועיוורת. את המחלה לקחתי בחשבון, אך לא את העיוורון. אני חוששת לטפל בעיני בשל העונה (כלומר עונת החוליים) בסוריה, ואני חוששת שמא יתרחש בי דבר נוסף. אני מצפה לאות מאלוהים שיאיר את עיניי. כשאת אומרת לי שאני נוהגת בפזיזות כדרכי, מעולם לא הייתי סבלנית יותר בכל חיי מאשר בימים אלה. מי שלא ראה את אור העולם ארבעה חודשים, האם לא זכאי לחוש מובס? בכל פעם שאני מתעוררת ורואה את החשכה השחורה של הבוקר ואיני מבחינה בערב, המשאלה היחידה שנותרה לי היא לשים קץ לחיי. כשהוציאו אותי לשמש, אפילו עלטה לא ראיתי, ראיתי רק שחור." בשוליים ובצד האחורי מופיעות בעיקר דרישות שלום. ראו את התגית לעוד ממכתביה.