מכתב מיחזקאל, ככל הנראה מקליוב, אל אחיו חלפון באלכסנדריה. מתוארך לאייר 1140. יחזקאל מתלונן באריכות ובקסם רב על צרותיו העסקיות השונות: "אני מקופח אך מצוירים אותי כמקפח" (אנא מט'לום פי צורת ט'אלם), כלומר, מאשימים אותי בדברים שאינם באשמתי. הבעיות הן: עסקת הגבינה שלהם וההליכים המשפטיים הקשורים בה, שבהם הדיינים לא הצליחו להגיע להכרעה; סחורות שנעצרו בבית אלוכיל, שלגביהן ביקשו הדיינים שהצדדים יגיעו לפשרה; ותביעה משפטית בעניין מכירת בית, שגם בה הדיינים לא הצליחו להכריע: האם ההחלטה תהיה על פי גישת רב האי גאון או על פי גישת רבי יצחק אלפאסי? אחד הדיינים מציע ליחזקאל שחלפון היה צריך לבקש חוות דעת (פתוא) מאבן מיגש, וזו הייתה מחזקת את ידם. כמו כן נדון סחר בחמורים (שנמכרו ללא רתמות שאם לא כן המחיר היה גבוה יותר), וסיפור ארוך על הובלת משי מהכפר בנהא שבדלתא יחד עם חוכר מסים בשם אבו סעד (אולי אותו אדם המופיע כחוכר מסים לשעבר כעבור 25 שנה במסמך אחר). אבו סעד חוכר המסים (ד'אמן) עבד בזוג עם ד'אמן מקהיר, ולכן לא יכול היה סתם להופיע בבנהא במפתיע כדי לעזור ליחזקאל להוביל את המשי של אבו זכרי הכהן חזרה לקליוב (מהלך של שמונה שעות ברגל לפי גוגל מפות). יתרה מזאת, שני פקידי מסים — חוכר מסים עמית בדאר אלצנאעה, נקודת המכס הראשית בכניסה לפוסטאט, וגובה המסים (מושד, מונח איובי לגובה מסים בנמלים, שלפי פרידמן מצטט כהן) — כלומר זה שעבד בדאר אלצנאעה? — "אל תיתן לו לקחת (אפילו) רטל אחד (של משי) כדמי טרחה (או שוחד?), שאם לא כן ייאמר לו: 'זה אינו שלך!' החמס משתולל". לא ברור אם לפנינו התמונה המרתקת של חוכר מסים הרואה כעוול את איסור הממונים עליו לקבל שוחד; הוא משתמש במילה העברית "חמס", שבתקופה זו, לפי פרידמן, היא מונח טכני לעוול שמטיל השלטון, ואולי מכאן שההשוואה היא לתקופה קודמת שבה הובן שגובי מסים יכולים להתעשר בטובין. מזכיר את מותו של אבו נצר בן אלמנקאר, שהיה בן דודו של אבן ייג'ו, בן דודתו מצד אמו. מזכיר את סוחר ההודו אבו עלי בן אלכרניב, המופיע גם בתשובות הרמב״ם. אף ששמות הכותב והנמען אינם מפורשים במפורש משום שלמכתב אין כתובת (הוא נמסר כנראה ביד), גויטיין ופרידמן זיהו אותם על פי התוכן והפליאוגרפיה.
תרגום לעברית
צד א
כותב אני את השורות הללו אל אדוני ואחי, ומי
שהייתי מקריב את עצמי למענו, בחיפזון בשל השליח,
כמענה למכתבו הנכבד שהגיע בידי
אבו סעד בן השיח' אבו עלי אבן אלכרניב.
האל יודע את שמחתי על בריאותו ושלומו.
אך העניינים הללו שהתעוררו נגדו
ונגדי, והנתק שלי — אין מה לעשות, וגם זה לטובה.
האל יודע שאני עצמי בגיהינום בגלל כל
הדברים הללו, אך לא אספר לך ואטריד את לבך.
[ו]אני עשוק אך מוצג כעושק, וזאת בשל
הגבן (גבינה) הזו — לא הגיע לי ממנו דבר, וכבר
גררתי אנשים בהליכים משפטיים בעניינו, ולא
הוכרעה בו הכרעה. ומי שעשיתי איתו עסקה
עליו בלא עדים, התכחש לי ונשבע [שבועת שקר], וכל מיני
עניינים מרושעים. ואין הדיינים מכריעים דבר,
ואין הרייס פנוי לשבת בדין; ואם ישבו הדיינים
לבדם, אין מתקבל מהם דבר. ואשר לזה שבדאר
אלוכיל — האל יודע שמאז
יצאתי מן הנמל לא שילמתי ולו דרהם אחד ממה שאני חייב עליו,
ואין הדיינים מכריעים בכך דבר ואינם קובעים
פשרה. אני מנותק מכל מקום. שילמתי
לאבן אלאמשאטי שבעה עשר דינר,
ולקחתי את חתימתו והעדתי עליה את הנזר,
ופ̇צל בן בניאם ואחיו באלכסנדריה
העידו על חתימתו. וכבר שלחתי הכל ביד
השיח' אבי אלמכארם אבן קסאסה.
והודיעני אדוני אם השיח' אבי אלחסן אבן
שוליים ימניים של צד א
אבן ח'ליף
אמר שלא גבה
אלא שמונה דינרים.
חלילה שיהיה כך,
שהרי האיש כבר גבה ממני קודם לכן
שווי דינר בדראהם,
והשמונה היו לאחרונה,
חמישה בדראהם ושלושה
במטבעות זהב. ואשר לחדשות על החמור,
הנכון היה
שיימכר בשני דינרים
ערום, בלא רתמה, שכן
הרתמה שווה עשרים
דרהם, ולא הייתי קונה אותה
מהם אלא בשלושה
וקיראטיים. וכבר שלחתי
שלושה דינרים על חשבון
ההפרש והפסד החמור
האבוד. ואשר לעמראן,
הוא אמר לי: "לא נגרום לך שום הפסד,
שכן כבר עשית
עמנו טובה". ואשר
למה שאמר אדוני
מדברי אדוני השיח'
אבו סעיד מח'לוף
אליתים — הבורא יודע
שלא הייתה כוונתי אלא
למלא את צרכו, וזאת
שוליים עליונים של צד א
עד הרגע הזה,
לא עשיתי איתו עסקים,
וזאת משום שלא
נסעתי אל
בנהא אלא
בתחילת
אייר, וכאן
אבו סעד
החרירי (סוחר משי)
איתי.
צד ב
והאל יודע שאבו סעד הנזכר אינו יכול,
ואף שהוא ̇צאמן (חוכר מסים), להעלות את המשי
של השיך אבו זכרי הכהן. והמשי הזה —
מכיוון שיש לו שותף בחובה,
ה̇צאמן של קהיר, אינו יכול לצאת אליי
בכל עת לקחת משי אלא
בגניבה, ולולא אני לא היה מסוגל לעשות זאת.
וגם ̇צמאן (חכירת מס) של דאר אלצנאעה והמשד (גובה המס)
אינם מרשים לו רטל אחד מכוח
העמלה, ונאמר לו: זה לא שלך! והעוול
והעוול (!) רב. וכל זה בעת שהגענו, אני
לבדי, לקליוב, והשיגני אבו סעד, וכאן
איתו אבו אלחסן אלאסמר הידוע
באבן בתינה. הורדתי את המשי בנוכחותם
והבאתי את המאזניים [ו]שקלו אותו, פחות
שני רטלים מן הכמות, וחישבו את חשבונו,
ויצא בחמישה עשר וחצי לעשרה.
צד ב — שוליים ימניים
אמר אבו סעד:
"אצלי זה שווה רק
ארבעה עשר (דינרים) לעשרה (רטלים),
ויש בו דבר ששווה שלושה
עשר (דינרים) לעשרה (רטלים), משום שאני
רוצה להעלות עליו
דינר ולנכות את העמאלה (עמלה)
ואת ה־צ'מאן (חובת המס) המוטל". וחזרתי,
אלוהים יודע, על הדברים
מכמה כיוונים, אך הוא
לא סטה מדברו,
ואמר: איני
רוצה אותו.
צד ב — תחתית
אז לקחתי אותו בעצמי מחמת בושה.
ואחר כך התברר, אילו היה לוקח אותו, היה מתעכב
אצלו, שכן חכירת המס אבדה לו,
וכל המשי שלהם נעצר. הוא ואחיו
במצב קשה, ואני, אם ירצה השם,
אשלם להם בסיון ואביא לו את
כולו במלואו, ויהיה סוף דבר. וקיבלתי מן השליח
שני עַרְצִ'יין (עטיפות) ופוטה. יהיה למולאי אורך
ימים — נפטר אבו נצר בן אלמנקאר.
ובאשר לעניין דיני — התייצבתי, ופסקו
עליי לפי דעת רבנו האיי, וציוו על מכירת
הבית, ונתנו לי אורכה של חודש, ואחר כך חזרו בהם
ולא עמדו על דעה זו, אלא ר' נתן (הכהן בר שלמה)
והרב (אלעזר בן אלקצבי) והשיך' אבו אלפרג' הדיין והחבר
אבו סהל [נהגו] לפי דעת רבי יצחק (אלפאסי), וההכרעה
עוכבה ואז עמדה. והרב אמר: לו היה שולח אחיך
את הפתוא של הרב רבנו יוסף (אבן מיגש) —
היה מחזק אותנו הרבה. ושלום.
תרגום מכונה, שורה מול שורה, שלא נבדק בידי חוקר. נעשה מן המקור, בהסתמך על התעתיק והתרגום האנגלי של S. D. Goitein and Mordechai Akiva Friedman, Ḥalfon the Traveling Merchant Scholar : Cairo Geniza Documents (in Hebrew) (Jerusalem: Ben Zvi Institute, 2013), vol. 4., שפורסמו ב-Princeton Geniza Project ברישיון CC BY-NC 4.0. בכל שאלה של דיוק — המקור הוא הקובע.
תעתיק
התעתיק נערך ופורסם בידי חוקרי Princeton Geniza Project ומשתפיו, ומוצג כאן ברישיון CC BY-NC 4.0. שם העורך מופיע מעל הטקסט.