עדות משפטית בכתב ידו של אברהם בן נתן אב, ללא חתימות עדים

תיאור

עדות משפטית בכתב ידו של אברהם בן נתן אב, ללא חתימות עדים. נכתבה בקהיר ומתוארכת ליום חמישי, כ״ז באדר א׳ ד׳ אלפים תט״ו למניין השטרות — 1104 לספירה. המסמך מתעד את הדיון שהתנהל בפני בית הדין בעניין הסכסוך בין שני בני קהילת מליג׳: שלמה בן אברהם (המכונה גם סלאמה בן אבראהים אלסיירג׳י) ופרחיה הכהן בן טרפון (המכונה גם אבו אלסרור בן טריף). הפרשה נפתחת בהעתק מילולי של עדות קודמת (מחצ׳ר או שטר) שנרשמה כחודשיים וחצי קודם לכן, במוצאי שבת י״ב בטבת אותה שנה. באותה עדות מספרים העדים מבורך בן יצחק, יוסף בן מבורך ואלעזר בן יוסף, כי נכנסו לביתו של יהודי בשם בשאר ומצאו את סלאמה בן אבראהים תוקף את אבו אלסרור בן טריף ואוחז בבגדיו, בעוד הלה אינו מגן על עצמו. סלאמה עמד בתוקף על כך שיובילו את אבו אלסרור לשלטון (סולטאן), ואבו אלסרור מצידו התעקש להביא את סלאמה בפני בית הדין היהודי (בפני ״הראיס״). אז העליב סלאמה את הראיס והכריז: ״אני הוא [המלך] בלדווין (ברדויל), ואבו אלסרור הוא אסירי!״ סלאמה זימן את המשטרה (רג׳אלה), והביא את אבו אלסרור, יוסף בן רג׳א ויוסף בן מנצור בפני בתי המשפט המוסלמיים ובפני השלטון (בראשות ״האמיר״). האמיר כמעט הורה להלקות את הנאשמים. (כאן מסתיים המסמך הראשון.) עתה הצליח אבו אלסרור סוף־סוף להביא את סלאמה בפני בית הדין היהודי ובפני ״סיידנא״ (אף כי הכינויים בשורה 4 אינם ברורים לחלוטין, וייתכן שדווקא סלאמה הוא התובע את אבו אלסרור). בית הדין דורש מסלאמה להצדיק את התנהגותו, וסלאמה מבקש להזמין את העדים. בית הדין מסרב ושואל: ומה יהיה אם לא יצייתו להוראה? אבו אלסרור מציע שבית הדין יטיל חרם סתם כדי לכפות על כל מי שקיבל מסלאמה תקשורת שנועדה להסית נגד אבו אלסרור בפני בתי המשפט המוסלמיים, לדווח על כך. באותו שלב אחד מהם — סלאמה או אבו אלסרור — מאשים את יריבו בעדות שקר בפני בית הדין היהודי (״לפני סיידנא״). בית הדין מקריא מכתב שסלאמה מודה כי הוא מכתבו־שלו, ובו הוא מאשים מסית (הוא אבו אלסרור), שגורש ממליג׳ לקהיר, בכך שהוא שולח מכתבים לאבן אלקאש הצבע, לשוטר ולנדיב, ובהם הוא מודיע כי טרם נפטרו ממנו, שכן ישוב מייד לאחר מותו של רבנו. בית הדין שואל את סלאמה על מה סמך את טענתו זו, וסלאמה משיב רק כי מישהו (שאת שמו הוא מסרב לגלות) סיפר לו על מכתביו הנטענים של אבו אלסרור. בית הדין מקבל את גרסתו של אבו אלסרור, אך מטיל אף הוא חרם סתם המצווה על כל מי שקיבל מכתב מסית מאבו אלסרור להציגו. השוטר והנדיב, הנוכחים במקום, מכחישים כי קיבלו מכתב שכזה מאבו אלסרור. המסמך מסתיים בפתאומיות במילים: ״עלה השחר, והקהל התפזר.״