מכתב המכיל את עדותו של מח'לוף, סוחר מכובד, שנאלץ לברוח מאלכסנדריה מפני פקיד ממשלתי עריץ — "הנזיר השודד", אבו נג'אח — ולהסתתר במדבר המערבי במשך שנים. הוא הגיע לאלכסנדריה באביב שלאחר מותו של אבו נג'אח, נסע לאפריקיה (אפריקיא) בקיץ 1130, וכתב את המכתב בקיץ שלאחר מכן, כלומר ב-1131. הכותב מונה כמפקח על ספינות הסולטאן. המסמך הוא גם עדות יוצאת דופן על ריחוק והתנכרות בין אב לבנו. הבן אהב מוזיקה, יין איטלקי וחברה רעה, וכמובן היה תמיד שקוע בחובות. כל ניסיונות האב לתקנו — הצגתו בפני הקאדי של אלכסנדריה, לקיחתו למסע לאפריקיה, שליחתו לכפר לעבודה מנהלית, והצעות לנסיעות לתימן ולסוריה — עלו בתוהו. הצעיר בן העשרים ושתיים לא היה סתם בטלן; הוא היה כמו אלרגי לאביו: "כל עוד אתה חי, אין לי מזל. ברגע שתמות, אצליח." בגב המסמך מצויה גם תחילת טיוטה של מכתב בכתב ערבי, הפותחת בנוסח מוכר: "בסם בסם אללה אלרחמן אלרחים, כתאבי אטאל אללה בקא חצ'רה מולאי אלשיח' אלאג'ל ואדאם עזה ונעמאה ורפעתה וסנאה ותמכינה וכבת חסדתה ואעלמה אעלמה אן לו רמת שרח אליסיר". במכתב מוזכר המקום סנטריה (שורה 17r), שייתכן שהוא התייחסות לנווה המדבר סיווה על סמך צורת שם המקום עצמה, אך על פי ההקשר ייתכן שמדובר בחלק כלשהו מאזור המדבר סביב הנווה.
תרגום לעברית
צד א
בשמך הרחמן.
מכתבי — יאריך אלוהים בקיומו של הוד מעלת אדוני השיך הנעלה,
ויתמיד את עוזו, את שגשוגו, את רוממותו ואת הדרו, ויחזק אותו,
וישפיל את מקנאיו ואת אויביו — להודיעו כי לו ביקשתי
לתאר אפילו את המקצת ממה שעבר עלי וממה שסבלתי מפגעי
העולם הזה, מצרותיו ותלאותיו, היה התיאור מאריך,
ולא היה מכיל אותו מכתב ולא היה מקיף אותו נאום. וזולת חלק
ממה שאני נתון בו, פקדה אותי צרת הנזיר. ברחתי
אל לוּכּ, והייתה זו שעה בלתי מוצלחת. לו הייתי הולך אל
הצעיד (מצרים העליונה) או אל הריף, היה זה טוב לי יותר.
איש חזק ממני היה נחלש בדרך הזאת. אך זהו רצון האל. יצאתי ועמי
עשרה דינרים. שהיתי בדרך עשרים וחמישה יום, והשיגני
הפסח בדרך, ושהיתי בלוּכּ שמונה חודשים, והידיעות
כמו שהן. יצאתי בסוף אלול אל בַּרְקָה בגלל הימים הנוראים
והצום. אחר כך הגיע אלי מותו של מי שיסחקו עצמותיו לגיהנם.
חזרתי אל לוּכּ, ולא מצאנו שיירה אל אלכסנדריה. הלכתי
אל סַנְטַרִיָּה, מקום שמעולם לא נכנס אליו יהודי, מקושי
הדרכים ומחוסר המים, ומדבריות שאין בהם עשב
וגם לא עצי הסקה ולא מרעה לגמלים, אלא צריך לשאת את המספוא שלהם
יחד איתם. ועברו עלי מן הצרות בשבתות מה שאין ביכולתי
לתאר אף מעט ממנו. ומשם אל האואת (הנווה) קשה
וקשה יותר, ומשם אל הצעיד ואל פֻסטאט לאחר שישה חודשים.
הוצאתי לשבתות ולימים טובים ולתשלומי הגנה שבעה דינרים וחצי, ונשארו
עמי שני דינרים ושבר. שנה וחצי בבתים, מטולטל,
בלא בית ובלא מחסה, אני מתחנן עד שאשיג לי סאע (מידה) של שעורים.
את רוב הזמן טחנתי אותם בידי בבתי אחרים. ושלחתי
מלוּכּ עם בן טִיבַּאן שתי חלות שמשקל כל אחת חמישה עשר
דרהם, פת מצות שעורים. אמרתי להם: זהו מאכלי. ובני בא
מן הריף, ניצל את היעדרי, ואמרו שהלך אל
טְרַאבֻּלֻס. וחשב שלא יראוני לעולם. והתופים
והחלילים בביתי ומשחקים וכל חרפה ובזיון. ועבר על כל
מה שהשארתי ומכר את כל מה שבבית, והוא יתר הפליטה.
וחרב ביתי, וצרות עשה שלא קדמו אליהן אחד. וישבתי
בפֻסטאט ברחוב מבשלי העדשים חודשיים, מיראה שיאחזני הקאצ'י (השופט)
וישלחני לאלאנדלוס. והיה לי אצל אלקיצראני בְּהַאר (משקל = שלוש מאות ליטרות) פלפל,
מאטשי מצאתי שנסע. ירדתי בשבוע של המועד והגעתי בערב
פסח, ומצאתי בית חרב שאין בו מה למכור. לקחתי עור [של כבש]
שהייתי קונה לפני נסיעתי, ושתי צלחות סיניות, ומכרתי אותם
בשוק. שלח הקאדי להעלותני על הספינה לאנדלוס.
שאלתי והסברתי לו את מצבי, והוא מינה אותי משרף (מפקח) על שתי ספינות
למהדיה, ואמר לי: "אין על המשרף אחריות, ואת
הערבות אני נוטל על עצמי". לא יכולתי לסרב לו. התלוננתי בפניו על המנחוס (חסר המזל). אמרתי לו:
"הוא ימכור את דלתות הבית ויחריב אותו". הביאוהו והוא השביע אותו בשבועות
החמורות שיסע איתי. ונסעתי והוא עמי, ומה
שרצה אלוהים במעבר: לא יכול היה לנסוע איתי, כי היו
עליו חובות רבים ושטרות ששיקלתי אותם עבורו בלילה שלפני ההפלגה.
ברית האל, לא נשארו איתי אלא לה (=שלושים וחמישה) דרהם, שהותרתי אותם
לאחיו. נסענו וחווינו אסונות וקשיים, והייתי
מועט צידה, כי איחר אותי בלילה של ההפלגה — האל עד ודיין — שלא
עלה איתי כיכר לחם, כי נכנסה הרוח ביום שישי
מהשחר, ולא הספקנו לאפות ולא להכין לי דבר. וחזרנו,
וחשבתי שילמד לקח ממה שסבלנו, אולם — בשבחיו לאל —
חזר למה שהיה בו, ואני מרושש. וכלל מה שנסעתי איתו:
סל ניל (אינדיגו) ובאהאר לאך (מאה כיכר לכה) — ונלקחו והוחרמו — ועוד עניינים שתיאורם יאריך.
שאלנו אני והזקנה הגדולה [סבתו] את אבו אל-מנא, עאמל (מנהל הכספים) של אזור אל-בחיירה,
שייקח אותו איתו. המלצנו עליו והבטחנו, והוא לא קיצר עמו, והיה אצלו
במצב טוב יותר מאשר אצל סבו בימיו. שמחנו ואמרנו
שיינפש מחברת הנגנים. נעדר חודש אלול, והתגעגע
//לחברת הנגנים//. נכנס. שאלנו אותו, אמר: "באתי בעניין, אחזור אחרי החג".
צד ב
ונשבע שהחזיר לו את השטר. הלכתי לביתו ושאלתי את אשתו, ואחר כך אותו עצמו,
שימסור לי את השטר, אך סירב. לבסוף שמעתי דבר חמור אף יותר מזה, על עסקיו הקודמים
עם האירופאים: חיון החיגר נתן לו שני בדי מקטע כנגד שטר חוב על סך עשרה דינרים, חתום
בידי ארבעה עדים כשרים. הוא לקח את הבדים ומשכן אותם אצל סוחר יין
תמורת ארבעה קיסטים של יין בשווי שישים דרהם. כששמעתי זאת, רחפו עצמותי,
המו מעי ורפו ידי, ולא נותר בי שכל. לקחתי חומשי מקרא ונשבעתי
בהם שבועות חמורות שלעולם לא אשלם דרהם אחד עבור חיון, בין שיהיה איתי
ובין שלא יהיה איתי. במשך חודש הסתתר. אחר כך בן אלרצאציה,
בן דודתו מצד אמו, ביקש לנסוע לשאם אל אביו. אמו, שחששה לתת לו לנסוע לבדו, שלחה את בני
איתו לדמיאט, וכתבה לבן אלמורשח שיסדר את הפלגתם.
אמרתי בליבי: אם ד' יגפנו או יומו יבוא, ואולי בהיעדרו יתקן את דרכיו. אולם
הספינה הפליגה מדמיאט בטרם הגיע אליהם, ולא ניתן היה עוד להפליג. עתה, האפשרות שחיון
יזרוק אותו לכלא הייתה מטרידה יותר מהיעלמותו, ולכן נעלם מאלכסנדריה. ביקשתי מנהראי שידבר
בעדי עם חיון, ויפציר בו שייקח בחזרה את שני בדי המקטע וישחרר את בני משטר החוב. אך הוא לא
הסכים, אלא שם בכיסו עשרה דינרים שהיה חייב לי. בשנה שעברה
שמעתי אותו אומר לאמו: "נעלה למצר, לשיח' אבו אלחסן, שייקח אותי לעבודתו,
או לבן בקא, בבית הסוכר." אמרתי לו: "בן בקא אין לו צורך בך,
יש לו היום מישהו שאינו יכול ולא רוצה לפטרו. עבוד במשך חודשיים אלה
בכפר; אחרי המועדים, הבה אלחמוי ייסע לתימן, נבקש ממנו
שייקח אותך איתו." אך הוא לא עשה זאת ויצא, ואין לי ידיעה עליו. וייתכן
שיפגוש אותו בכפר תרבות אנשים חטאים
שיאמרו לו: "היה שותף איתנו כחוכר מסים, אכול ושתה, ואביך ייקח על עצמו [את החובות]." ואתה יודע
את טבעי. לולא הקללה עלי לאחר מותי, הייתי נותן את הבית שהם מאיימים עלי לאבדו
לעניים או לשלטון, כדי שלא יישאר איום. מה אעשה בו
בעוד שנתיים או שנה, כשאלך לעולמי? האם אישא אותו איתי? ברית האלוהים, לו
היה אפשר למכור נכסים, לא הייתי משאיר אותו בבעלותי, והייתי לוקח את דמיו ונוסע,
ואיש לא היה רואה אותי לעולם. אין להאריך, נחזור למה שמועיל, אדוני:
עיסוקיך רבים ומשרתיך רבים. אם יש לך מקום שתעסיק אותו בו, וראית
שהדבר מועיל לך, או שתמנה אותו אצל מישהו כמסייע, שותף או משגיח, כפי
שנראה לך יאה, אנא עשה. ובלי ספק אצלכם יצליח. וברר עליו.
בזמן היותי במצר בניסן, ביקשתי לראותך ולדבר איתך על כך, אך
לא ראיתיך אלא פעם אחת בלבד. אם תעשה עבורו דבר מה, וראית ש
יש בו תועלת לך ולו, הרי מוטב שתשאיר אותו; ואם יתגלה כחסר תועלת,
שלח אותו לדרכו. ההחלטה בידך. אף פחות מזה למי שכמוך היה מספיק, ולולא
הלחם והמלח שהיו בינינו, לא הייתי טורח אותך בדבר כזה.
הטרדתי אותך בעניין הזה. דרישת שלום חמה במיוחד! ואם יש לך כאן איזה עניין או שירות
שאני יכול להיות מועיל בו, הואל בטובך להטיל אותו עליי, אף שאיני מועיל עוד לשום דבר
מלבד לתולעים. מעשי בני ומצבו הרע הרסו את חיי וכילו את גופי. לראותו הוא בעיניי
כמראה מלאך המוות. גידלתי אותו, וכעת הוא מקלל אותי בחוצפה. כשאני אומר לו: "שים לב לאזהרה,
הבט בבניהם של הקבצנים באלכסנדריה — האם אתה רוצה להיות כמותם?", הוא משיב לי: "כל עוד
אתה בחיים, אני אהיה בטלן. רק לאחר מותך אצליח". בברית האל
עליך, ובחוק התורה הנתונה על ידי משה רבינו על הר סיני,
בשבתות ובחגים, במסיבות ובכינוסים,
אין לי נושא שיחה אחר מלבד סיפורי וצרתי, כי אני כלה. וכבר אמר הצדיק: "דאגה בלב איש
ישחנה". אני חי-מת, נשמה בלא גוף וגוף בלא נשמה. הולדתי
את אבו זכרי וגידלתי אותו עד שהגיע לגיל 22. השבעתיך, עשה למענו את מה
שיזכה אותך לפני האל. אדבר וירווח לי. דרישת שלום חמה במיוחד לך ולאחיך.
נער המוכר את בגדיו, את עמאמתו (מצנפתו), את מטפחתו ואת בגד לילו, ומסכים
להסתובב עירום! וצרות אחרות אשר לא היה כמוהן! מחל לי על השגגות והטעויות.
תרגום מכונה, שורה מול שורה, שלא נבדק בידי חוקר. נעשה מן המקור, בהסתמך על התעתיק והתרגום האנגלי של S. D. Goitein, India Book 6 (in Hebrew)., שפורסמו ב-Princeton Geniza Project ברישיון CC BY-NC 4.0. בכל שאלה של דיוק — המקור הוא הקובע.
תעתיק
התעתיק נערך ופורסם בידי חוקרי Princeton Geniza Project ומשתפיו, ומוצג כאן ברישיון CC BY-NC 4.0. שם העורך מופיע מעל הטקסט.