T-S NS 143.46

תיאור

בצד ה-verso: העתק מלא של שיר מאת אשתו של דונש בן לברט, ואחריו החלק הראשון של שיר שני — תשובתו של אבן לברט לאשתו. דונש בן לברט (990-920 לספירה) היה משורר, מדקדק ופרשן ספרדי שפעל בשירותו של חסדאי אבן שפרוט, מנהיג הקהילה היהודית בספרד. ליחסיו של אבן לברט עם בני דורו היה אופי שנוי במחלוקת, אך על אשתו ידוע מעט מאוד. שירה — השיר העברי היחיד הידוע מימי הביניים שנכתב על ידי אישה — זכה לשבחים על איכותו ועוצמתו הרגשית: "הֲיִזְכֹּר יַעֲלַת הַחֵן יְדִידָהּ / בְּיוֹם פֵּרוּד וּבִזְרוֹעָהּ יְחִידָהּ. / וְשָׂם חוֹתַם יְמִינוֹ עַל שְׂמֹאלָהּ / וּבִזְרוֹעוֹ הֲלֹא שָׂמָה צְמִידָהּ. / בְּיוֹם לָקְחָה לְזִכָּרוֹן רְדִידוֹ / וְהוּא לָקַח לְזִכָּרוֹן רְדִידָהּ. / הֲיִשָּׁאֵר בְּכָל אֶרֶץ סְפָרַד / וְלוּ לָקַח חֲצִי מַלְכוּת נְגִידָהּ?" (בתרגומו לאנגלית של פיטר קול). תשובתו של אבן לברט: "הֲבַקַּשְׁתְּ יוֹם מוֹתִי בְּכָתְבֵךְ / 'הֲבָגַדְתָּ וְעָזַבְתָּ שְׁבוּעוֹת'? / הַאִם אֶבְגֹּד בְּאֵשֶׁת נְעוּרִים / חֲכָמָה אֲשֶׁר הָאֵל נְתָנָהּ? / לוּ עָלָה עַל לִבִּי לְעָזְבֵךְ / הָיִיתִי קוֹרְעוֹ לִקְרָעִים. / כִּי לְבוֹגְדִים בְּרֵעַ נֶאֱמָן / הָאֵל יָבִיא צָרוֹת אוֹיְבִים. / אֲרָיוֹת יֹאכְלוּ אֶת בְּשָׂרוֹ / וְעַיִט יִשְׁתֶּה אֶת דָּמוֹ. / מִי דּוֹמֶה לְכוֹכְבֵי שַׁחַר [...]" (בתרגום פיטר קול). נראה כי בני הזוג נפרדו בעל כורחם בנסיבות קשות, המתוארות בכאב ובתרעומת בשיר נוסף המיוחס לאבן לברט, המופנה למעסיקו: "עֲבַדְתִּיךָ בְּיָגוֹן כִּי כָל סְחוֹרָתְךָ נִמְאֶסֶת. / לֹא אֲלַקֵּט עֲנָבִים וְלֹא אֶאֱסֹף תְּבוּאָה. / בָּגַדְתִּי בְּאֵשֶׁת נְעוּרִים וְשָׁלַחְתִּי לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת. / עָזַבְתִּי בֵּיתִי וְנָטַשְׁתִּי אֶת הַבֵּן שֶׁיָּלְדָה." העתק נוסף של שיר אשתו של אבן לברט מצוי גם בשני קטעים נוספים השייכים לאותו כתב יד. בצד ה-recto מופיעה כותרת המאשרת כי כתב היד הועתק לאחר פטירתו של שלמה אבן גבירול (כלומר, לאחר 1057 לספירה). העדויות הפליאוגרפיות מצביעות על כך שמדובר בכתב יד מן המאה ה-11, ככל הנראה מצור.

Princeton Geniza Project description: Verso: a complete copy of a poem by the wife of Dunash Ibn Labrāṭ, followed by the first part of a second poem, a reply from Ibn Labrāṭ to his wife. Ibn Labrāṭ (920-990 CE) was a Spanish poet, grammarian and commentator who worked in the service of Ḥasday Ibn Shapruṭ, the leader of the Jewish community in Spain. Ibn Labrāṭ had a contentious relationship with his contemporaries, but very little is known about his wife. Her poem - the only known medieval Hebrew poem by a woman - has been praised for its quality and poignancy: Will her love remember his graceful doe / her only son in her arms as he parted? / On her left hand he placed a ring from his right, / on his wrist she placed her bracelet. / As a keepsake she took his mantle from him, / and he in turn took hers from her. / Would he settle, now, in the land of Spain, / if its prince gave him half his kingdom? [translated by Peter Cole]. Ibn Labrāṭ’s response: Were you seeking the day of my death when you wrote: / ‘Have you betrayed and abandoned your vows?’ / Could I betray a woman so wise / given by god as the bride of my youth? / Had my heart ever thought to leave you / I would have torn it into pieces. / For those who betray their beloved companion, / God brings down with the trials of foes. / Lions soon will devour his flesh, / and vultures will consume his blood. / Who resembles the stars of dawn […] [translated by Peter Cole]. The couple appear to have separated reluctantly under difficult circumstances, resentfully described in another poem identified as being by Ibn Labrāṭ to his employer: I served you in sorrow, for all your wares are loathsome. / I will glean no grapes, nor will I gather corn. / I betrayed a young wife and sent her a writ of divorce. / I left my home, and abandoned the son that she bore. (T-S J2.71, f. 2v). Another copy of the poem by the wife of Ibn Labrāṭ is also found at Moss. IV,387 and Moss. VIII,202.2 (two fragments of the same manuscript). On the recto there is a heading confirming the manuscript was copied after the death of Solomon Ibn Gabirol (i.e. later than 1057 CE). Paleographical evidence suggests this is an 11th-century manuscript, most likely from Tyre. (Information from CUDL.)