מכתב ממוסא בן אבו אלחי באלכסנדריה אל אבו יחיא נהראי בן נסים בפוסטאט. תיארוך: בסביבות 1057 (גיל). זהו אחד משני מכתבים משלימים המתארים סדרת אסונות ימיים קטסטרופלית; המכתב השני שרד גם הוא. מוסא בן אבו אלחי מזועזע מן הבשורות על טביעת אניות שנשאו סוחרים מחוגם ("אצחאבנא") ואת סחורתם. הקבוצה הראשונה של אניות כללה: (1) הקונבאר של האמיר, שעליו הפליגו רבי מצליח, אחיו, ומימון; (2) ספינת אבן אלבעבאע, שעליה הפליגו יצחק בן ח'לף, ת'מאם ואחיו של מוסא; (3) הקאריב של האמיר שהיה מיועד לטריפולי, ועליו ח'לפון, אבן נסים, חג'אג', שאול בן אחותו של אבן בניה, ג'נון בן אחיו של אבן אלאסכנדראני; (4) הקאריב של הוזיר, שאיש מן החוג לא הפליג בו; (5) הקאריב של אלתראג'מה, שגם בו לא היה איש מבני החוג; (6) הח'יטי בפיקודו של אלדוואמה, אף הוא ללא סוחרים מן החוג; (7) הח'יטי של אללבאאה, שהיה בדרכו לספאקס וגם בו לא הפליגו מן החוג; (8) הקאריב של אבן זנבאג'. בקבוצה השנייה: (1) הקאריב של אבן אלאסכנדר, שעליו הפליג מרדוך; (2) הקאריב של אבן דיצור, שעליו הכהן אבן הארון ונערו; (3) ספינת השלטון (מרכב אלסלטאן), ועליה בנו של אבו יוסף ואבן נחום; (4) הקאריב של אלפאריקי, ועליו אבו יוסף, אבן רינא ואיש חולה מגַ'בס (קאבס); (5) האשפילי, ועליו בן אחותו של אבו אברהים, צמח, חנאן (!) ואבן אסד; (6) הקאריב של אלג'נאני, שלא נשא איש מן החוג. זהו רק חלק ממה שנזכר במכתב; מוזכרת גם ספינתו של אלמעז, שעליה הפליג בנו של אבו יוסף, שנספה, יהי זכרו ברוך. היו הרוגים נוספים, ואנשים אחרים שגורלם אינו ידוע לכותב. לפי גויטיין, שני המכתבים המשלימים הללו מתעדים בחיות מה שעלול לקרות לשיירה כזו: בסך הכול נזכרים בשמם עשרים ושתיים אניות, וגורלה של כל אחת מהן מתועד. בנוסף נמנים שמותיהם של עשרים וחמישה מידידיו העסקיים של הנמען שהפליגו בהן, ומה עלה בגורלו של כל אחד. השיירה יצאה לדרך בשלוש הפלגות רצופות ("אקלאעאת"), כשבשתי הראשונות היו שמונה כלי שיט כל אחת. הקבוצה הראשונה כללה קונבאר ודוברה של האמיר, מושל אלכסנדריה; שלוש דוברות נוספות, אחת של וזיר; שני ח'יטים, אחד מהם קרוי "אלראאיסה" ("הראשה") ושייך לגברת (גיל קורא זאת אחרת, ורוסטו מסכימה עמו); וכלי שיט הקרוי "מרכב", המילה הכללית לאניה. הקבוצה השנייה כללה את ספינת הסולטאן אלמעז מתוניסיה, אנייה ודוברה של אדם מסביליה שבספרד, וכלי שיט נוספים ובהם קונבאר. האניות הפליגו ביום שני שלפני חג השבועות (בחודש מאי), אך יומיים לאחר מכן ניחתה עליהן סערה, שבה נספו ספינת הסולטאן וספינה נוספת; לכותב המכתב ולנמען היו סחורות וידידים בשתיהן. השיירה מצאה מקלט בשני עוגנים על החוף הצפון־אפריקאי, שאחד מהם, ראס אלכנאאיס, נזכר תדיר במקורות הגניזה ופועל עד היום כנמל מקומי. רק חמש מן האניות בקבוצה הראשונה הצליחו לפרוץ אל הים הפתוח, שכן נוסף על הסערה אירע אסון נוסף: האויב — ככל הנראה הצי הביזנטי, שהיה "שולט שליטה מלאה בים" — לכד אנייה אחת, ורק משום שהיה טרוד בה הצליחה יתרת השיירה להימלט. שאר הכלים נאלצו לשוב לאלכסנדריה, ושם הורה המושל לפרוק אותם — ככל הנראה משום שלא ראה אפשרות לשגר שיירה שנייה.
תעתיק
התעתיק נערך ופורסם בידי חוקרי Princeton Geniza Project ומשתפיו, ומוצג כאן ברישיון CC BY-NC 4.0. שם העורך מופיע מעל הטקסט.