T-S 13J9.4

תיאור

מכתב מאת שמעון בן שאול בן ישראל הטולייטולי, מירושלים, אל אחותו בלוטה בטולדו. מתוארך בשורה האחרונה: חודש מרחשוון ד'תתי"ח לבריאת העולם, אוקטובר-נובמבר 1056. הכותב (רבני) מוסר חדשות משנתיים אחרונות על קראים ועל בני אנדלוסיה אחרים בירושלים, וכן ידיעות משפחתיות. הוא מביע את הצער שחש לשמע המגפה (وباء) והמהומות (تشويش) בסביבות טולדו. אחד הנושאים המרכזיים במכתב הוא מצב בריאותו של אביהם: "אבינו נמצא במצב שאיש לא היה מאחל אלא לאויביו. הוא נעשה משותק (مبطول), עיוור (أعمى), קהה־דעת (مدخول الذهن), וסובל הרבה (ممتحن). נושאי המכתב הזה יספרו לך עליו ועל הטיפול שלי בו. דבר אינו חסר לו, שכן הוא משורת היטב (مخدوم) ושמור (محفوظ). אינני סומך על אף אחד אחר שיתעסק בו. מיטתי צמודה למיטתו; אני קם כמה פעמים בכל לילה כדי לכסות אותו ולהפוך אותו, שכן הוא איננו מסוגל לעשות דבר מכל אלה לבדו (إذ لا يملك من نفسه شيء). יגמול לו האל יתעלה על סבלו." בהמשך המכתב מודיע שמעון לבלוטה שאינה צריכה לטרוח בשליחת הטורבן שביקשו, "כי, אוי לי, אין לו עוד יכולת לצאת מפתח הבית. נהג להתמיד (יש לקרוא وَاظَب במקום وَاذَاب) בעלייה להר הזיתים ולמקום בית המקדש כל עוד היה מסוגל וכל עוד היה בו [הכוח], יגמול לו האל." (תרגומו של גיל שונה משמעותית מכך.) נושא מרכזי שני במכתב הוא סיפורו של בן עירם הטולדאני, אברהים בן פדאנג', ואשתו, שהגיעו שנתיים קודם לכן לאחר שנפלו בשבי בביזנטיון ונפדו ברמלה. לניתוח מפורט של פרשתם — הכוללת חילופי השתייכות חוזרים ונשנים בין הקהילה הקראית לקהילה הרבנית, ותפקידו של הכותב בסיועו להם — ראו רוסטו, "Karaites Real and Imagined" (2007), עמ' 43–47.

Princeton Geniza Project description: Letter from Shimʿon b. Shaʾul b. Yisraʾel ha-Ṭulayṭulī, in Jerusalem, to his sister Ballūṭa in Toledo. Dated at the last line: the month of Marḥeshvan 4818 AM, October-November 1056 CE. The writer (a Rabbanite) relays two years of news about Qaraites and fellow Andalusians in Jerusalem, as well as family news. He conveys the distress he felt upon hearing of the epidemic (wabā') and unrest (tashwīsh) in the environs of Toledo. One theme of the letter is their father's health. "Our father is in a state that one would wish only for one's enemies. He has become paralyzed (mabṭūl), blind (aʿmā), and feeble-minded (madkhūl al-dhihn), and suffers much (mumtaḥin). The bearers of this letter will tell you about him and about my care for him. He does not lack a thing, for he is well served (makhdūm) and cared for (maḥfūẓ). I do not rely on anyone else to concern themselves with him. My bed adjoins his; I get up several times every night to cover him and to turn him, since he is not able to do any of these things alone (idh lā yamlik min nafsihi shay'). May God, the exalted, reward him for his sufferings." Med Soc III, p. 241. Later in the letter, Shimʿon tells Ballūṭa that she need not concern herself with sending the turban that had been requested, "for, woe is me, he no longer has the wherewithal to leave the door of the house. He used to devote himself (wādhāb should be read as wāẓāb) to the Mount of Olives and to God's Temple for as long as he was able and [the strength] was in him, may God reward him." (Gil's translation diverges significantly from this.) A second theme of the letter is the story of a fellow Toledan, Ibrāhīm b. Fadānj, and his wife, who arrived two years earlier after having been taken captive in Byzantium and redeemed in Ramle. For a detailed analysis of their case—involving multiple changes of allegiance between the Qaraite and Rabbanite communities, and the writer's role in aiding them—see Rustow, "Karaites Real and Imagined" (2007), 43–47.