מכתב מאת שמעון בן שאול בן ישראל הטוליטולי בירושלים אל אחותו בַּלוּטַה בטולדו. המכתב מתוארך בשורה האחרונה לחודש מרחשוון ד'תתי"ח (אוקטובר–נובמבר 1056). הכותב, שהיה רבני, מוסר לאחותו סקירה של שנתיים בענייני הקראים ובני ארצו האנדלוסים בירושלים, לצד חדשות משפחתיות. הוא מביע את המצוקה שאחזה בו כשנודע לו על המגפה (וַבָּא) ועל המהומות (תַשְׁוִישׁ) בסביבות טולדו. אחד הנושאים המרכזיים במכתב הוא מצבו הבריאותי של האב: "אבינו במצב שאין מאחלים אלא לאויבים. הוא נעשה משותק (מַבְּטוּל), עיוור (אַעְמָא) וקהה־דעת (מַדְח'וּל אלד'הן), וסובל רבות (מֻמְתַחִן). נושאי המכתב יספרו לך עליו ועל טיפולי בו. אין הוא חסר דבר, שכן הוא משורת (מַח'דוּם) ונשמר (מַחְפוּט'). איני סומך על איש אחר שידאג לו. מיטתי צמודה אל מיטתו; אני קם פעמים אחדות בכל לילה כדי לכסותו ולהפכו, שכן אין ביכולתו לעשות דבר מכל אלה בעצמו (אִדְ' לַא יַמְלִך מִן נַפְסִהִ שַׁיְא'). ה' יתעלה ישלם לו שכר על ייסוריו". בהמשך המכתב שמעון אומר לבלוטה שאין לה לטרוח בשליחת הצניף שהתבקש, "שכן, אוי לי, לא נותרה בו עוד יכולת לצאת מפתח הבית. נהג הוא להתמיד (יש לקרוא וַאדַ'אב כ־וַאט'אב) בהר הזיתים ובמקדש ה' כל עוד יכול היה ו[הכוח] בו, ה' ישלם לו שכרו". (תרגומו של גיל שונה בהרבה מקריאה זו.) נושא שני במכתב הוא סיפורו של בן־עיר טוליטולי, אבראהים בן פדאנג' ואשתו, אשר הגיעו שנתיים קודם לכן לאחר שנפלו בשבי בביזנטיון ונפדו ברמלה. פרשתם — הכוללת מעברי נאמנות אחדים בין הקהילה הקראית לרבנית, וחלקו של הכותב בסיוע להם — נותחה בהרחבה על ידי רסטו, שעמדה על שינויי ההשתייכות שלהם ועל תפקיד הכותב במתן העזרה.
תרגום לעברית
בשם רם ונשא
מכתבי אליך, אחותי וחביבת לבי, יאריך אללה את חייך ויאציל עלי את היכולת להודות לך ויאסוף ביני ובינך
בירושלים הקדושה הזאת ברחמיו. כבר שלחתי אליך מכתבים אחדים, ואיני יודע אם
הגיעו, לאור מה שידוע לי מן המהומה במערב (אלגַ'רְב) וממה שאירע בו. הגיע מכתבך הנכבד, התכבדתי בו
והוא עשה עלי רושם טוב, ושמחתי במה שגמל אללה יתעלה משלומך ובריאותך ושלום
בנייך ובנותייך. יעשה אללה שכולם יהיו מוגנים ושמורים, וקבל ממני את מה שאני מבקש עבורם במקום
הנכבד הזה. הגיעו אליי ממך מאז יציאתי מאצלכם כארבעה מכתבים, והם אצלי
מקופלים, אני מתברך בהם. ומאחינו לא ראיתי מיום שנפרדתי ממנו אלא מכתב יחיד, ואלמלא אמרת
במכתבך שהוא בבַּאקְלִיש, מחזיק חנות, לא הייתי שליו הנפש בעניינו. אל ישמיעני
אללה עליהם כל רעה. וכבר כתבתי אליו בגיליון המצורף למכתב אליך, תעייני בו אם ירצה
אללה ותדעי מקצת ממה שעבר עלי מכאב ותלאות. וכבר הודעתי לו מה הייתה
סיבת נסיעתי. ואני, בחמד אללה, מרוצה במי שנתחברתי אליהם, אלא שאבינו נמצא במצב
שלא ראוי להיות בו אלא אויבינו: מוחלש, עיוור, שכלו מבולבל, מיוסר. יספרו לך
מוסרי המכתב על מצבו ועל מצבי איתו. עם זאת, לא חסר לו דבר, אלא מכובד ושמור, ואיני
סומך בעניינו על איש. מיטתי צמודה למיטתו, קם אליו כמה פעמים בלילה, מכסהו
ומגלגלו, שכן אינו שולט בעצמו במאומה. אללה יתעלה יגדיל בזאת את שכרו. וקשה עלי מה
שהזכרת מן הרעב והמגפה (אלוַבַּא) הפוקדים את טליטלה. אין בידינו תחבולה אלא להישען
על יד אללה. ושמחתי בהכנתך את נדוניית הנערה, אללה יתעלה יסייע לך ויגדיל את שכרך. חובה
עלייך להיות מרוצה בכל צרה שעוברת עלייך, כי לך על כך שכר גדול. ושמחתי בשלומו
של אדוני וחביבי סלימאן בן אחותנו, ובמה שהעניק לו אללה מבנים וצאצאים, ובפרנסתו ובמצבו.
וכאילו שכחתי את דמויותיכם, וכל יום שאני נזכר באחד מכם אני פורץ בבכי ובזעקה,
מבקש שיאסוף שְמָלֵנוּ במקום המיוחד הזה. ומה שהזכרת בעניין העמאמה (מצנפת) —
אללה יגדיל בזאת את שכרך. אך אינך צריכה לטרוח בשליחתה, כי קשה עלי שדבר
יישאר בו שיצא מעבר לפתח הבית. וכבר התרגל להר הזיתים ומקדש יי כל זמן
שיכול, וזכות הייתה בו — אללה יגמלהו. ומן מכתב אחינו תעמדי על פירוט עניינו ועל מצבי
ומעלתי. וחברינו כולם, האנדלוסים, בטוב. נפטר מוסא אלמג'ריטי, ואחותו הלכה בעקבותיו,
ולא נותר [[מן]] למשפחת אלמג'ריטי כאן שריד שיזכיר אותם. ונפטרו אבו זכרי בן האני ויוסף בן חיים
ובנו של אבן דבוקה הצעיר, בוניאל, יצא לדרכו — היום זה כארבע שנים ואין ידיעה עליו, אם
הוא חי או מת. ואשר לאבראהים בן פדאנג' ואבראהים בן אלהרוני — הגיעו אל
ירושלים מבלאד אלרום (ארצות ביזנטיון) לאחר תלאות שעברו עליהם, כפי שכבר הודעתי לכם. וכאשר הגיע אבן
פדאנג' עם אשתו ובניהם, עניים שכויים, לרמלה //לפני הגעתם לירושלים// ראו נשות טליטלה
לנכון לדבר עליהם אצל הקראים, שאשתו אסורה עליו. וכשהגיעה אליי הידיעה
שוליים ימין
פניתי אליהן
וקמה בשל כך
מהומה ביניהן, והחרמתי
את מי שיגלה את דברם,
משום שידעתי שהוא יפנה אל
הקראים. וכאשר הגיעו אל
ירושלים עלו אל
הסמרתקה (השומרונים־הקראים) ונשארו עמם,
והיו לאחד מהם,
וחיו ביניהם,
והושיבו אותם ב
בית ונהגו בהם
בכבוד. ולאחר
שנשארו אצלם כ
שנתיים, גילו
את דברו לזקני
הקראים ואמרו
שהוא נשאר עם
אשתו, והיא אסורה
עליו על פי שיטתם.
ורצו להפריד
ביניהם, וכאשר
נודע לי הדבר
התדיינתי עמם,
וקמה בינינו
מריבה
שוליים עליונים
בעניינם.
ותשובתי
ליעקב הייתה כי
גם אשתך
אסורה עליך
על פי דתך ואמונתך,
שהרי נשאו
שני אחים שתי אחיות, וזה
אסור אצל ה
קראים. וכאשר
שמע זאת
ממני, נפרד ממנה
והתנזר ממנה.
צד ב
אחר כך פניתי לאדונינו אב בית דין בעניין העלובה השבויה, והוא שלח אל הקראים לומר
כי אין הוא מגרשהּ אלא לפי האמונה שבה נשאהּ, וכתובתהּ נכתבה אצל הרבנים,
שישקול (ישלם) את מוהרהּ, ואז יגרשנה. ולא חדלתי לטפל בעניינו בעדינות עד שקיבלוהו הרבנים
וירד אליהם עם אשתו וילדיו — אבו זכרי, יוסף, מוסא וחלוה — והושיבוהו בבית
בין הרבנים, ונהגו עמו יפה, לא חסר לו דבר אצלם; אף על פי שלא רצו לקבלם
משום שהיו רבנים ונעשו קראים, ושהו אצלם שנתיים. וכשראיתי מה שביקשו
לעשות לעלובה — להפרידה מבעלה ולהותיר את הילדים יתומים בחיי אביהם, ובעת קשה
ורעב — עשיתי בעניינם דבר שהאל יגמלני עליו. וכעת, אבראהים הנזכר יוצא
עם בנו לכפר בשאם, קרוב לירושלים, שיש להם בו חנות, ויתפרנסו [ב]ה,
והם בכי טוב, מכובדים; ואיש אינו סבור שיש להם ראיה לאיסור שתי האחיות לאחר
המוות, ואף אחד מבעלי הידע כיום אינו יכול לראות בכך צד אחר אלא לומר שכך
נהג ענן ראשם וקדמוני הקראים, ולהיתפס בחשדות רופפים שאין לסמוך עליהם. וכאשר
ראו שאבן פדאנג' פרש מהם ושב אל הרבנים, בדומה למי שאמר "אשובה אל אישי
הראשון כי טוב לי אז מ[עתה]", הרפו את היד וזנחו את העניין ביחס ליעקב, מחשש שמא
גם הוא יסור מהם, ונשאר עם אשתו — אלא שהשביעוהו שיינזר ממנה, "אשר
לא ציויתי ולא עלתה על לבי". והודעתיך על כך, אחותי, כדי שאחיה אדוני מוסא
בן אלפלמקי יעיין במכתבי; ולולא שכתבתי בחיפזון, הייתי כותב לו על כך. ואני שולח לך,
אחותי, שלום רב, ומוסרו לך גם מכל בני המשפחה — מבניך ובנותיך, מחתניך ומדודותינו
ומבניהם ומבנותיהם ומשאר בני המשפחה, ומיעקב //ו…// ומיוסף בן פלכון ומבת דודנו, וברכת שלום תעלה
שוליים ימניים
ובני דודנו
ובניהם ובנותיהם, ומי
שהזכרתי ומי שלא
הזכרתי. וכתבתי
את המכתב הזה
בחודש מרחשון
שנת תתי"ח
ושלום
ויש[ע] ר[ב]
שמעון ביר
שאול ס"ט
למטה
יגיע לאלאנדלס, לעיר טולדו, לידי בלוטה בת שאול בן ישראל, מאביה
שאול ואחיה שמעון, השוכנים בדאר אלסלאם (=ירושלים), יבנה אותה האל בימינו.
תרגום מכונה, שורה מול שורה, שלא נבדק בידי חוקר. נעשה מן המקור, בהסתמך על התעתיק והתרגום האנגלי של Moshe Gil, Palestine During the First Muslim Period (634–1099) (in Hebrew) (Tel Aviv: Tel Aviv University, 1983), vol. 3., שפורסמו ב-Princeton Geniza Project ברישיון CC BY-NC 4.0. בכל שאלה של דיוק — המקור הוא הקובע.
תעתיק
התעתיק נערך ופורסם בידי חוקרי Princeton Geniza Project ומשתפיו, ומוצג כאן ברישיון CC BY-NC 4.0. שם העורך מופיע מעל הטקסט.