JTS Schechter 4

תיאור

מכתב מאליהו הכהן "בית דין" בן אברהם מאלרקה אל יעקב החבר בן יוסף בחלב, בערך שנת 1030. הכותב מודה לנמען על טיפולו בבנו עמרם בעת ביקורו בחלב. אליהו מזכיר את שביעות רצונו ממעמדו כדיין בשלוש קהילות בעירו (ככל הנראה העיראקים, השאמים והקראים), מהכרתו על ידי כמה מראשי הישיבות בעיראק וראש הגולה, ומיחסיו הטובים עם הקהילה הקראית ועם מושל העיר. (המידע על פי גיל) לפי סיכומו של פרנקל: המכתב גדוש בשבחים עצמיים ומתאר את פעולותיו והישגיו של הכותב כמנהיג קהילת אלרקה. הוא מספר כיצד "החייה את תורת משה" וכיצד "החזיר רבים שתעו לדרך הישר", ומתאר כיצד שאף לחנך הן את הרבניים והן את הקראים, "אשר תחת סמכותנו הצטרפו אל הרבניים". הוא כותב כי "בחסדי האל" זכתה הנהגתו להכרה מצד זקני העיר ונכבדיה, וחשוב מכך — מצד השליטים המוסלמים: "אנחנו — [אליהו] בית דין, בננו האהוב מאוד, רבי עמרם, וחברינו, זקני שלוש הקהילות היושבים עמנו בבית דיננו להוציא [פיצוי בגין] גניבה ופגיעה גופנית מהמבצעים אותן זה כמה שנים, בעזרת ה' יתברך, וכבוד התורה שהעניק לנו, יתברך שמו, והדר השלטון אשר בחסדו נשא לנו פנים ונוהג בנו בחסד. (...)". בהמשך הוא מונה אישים ומוסדות שיכולים להמליץ עליו ולשבחו, ובהם ראש הגולה חזקיה בן דוד ורב האי גאון, ראש ישיבת פומבדיתא הבבלית, אשר שלחו אליו אגרות, חיזקו אותו ושיבחוהו.

Princeton Geniza Project description: Letter from Eliyyahu ha-Kohen “Beit Din” b. Avraham from al-Raqqah to Ya’aqov he-Ḥaver b. Yosef, Aleppo, ca. 1030. The writer thanks the addressee for taking care of his son, Amram, while he visited Aleppo. Eliyyahu mentions his satisfaction from his status as a judge in three communities in his town (probably the Iraqis, Shamis, and Qaraites), from his acceptance by several heads of Yeshivas in Iraq and the Exilarch (Rosh ha-Gola), and from his good relationships with the Qaraite community and the town governor. (Information from Gil, Kingdom, Vol. 2, #73) VMR Summarized by Frenkel as follows: The letter is effusive in self-praise and relates the writer’s actions and feats as the leader of the al-Raqqa community. He recounts how he “revived the Torah of Moses” and how he “returned many who went astray to the straight path,” and described how he sought to educate both Rabbanites and Karaites, “who, under our authority, have joined the Rabbanites.” He wrote that, “by the grace of God,” his leadership was recognized by the city’s elders and notables and – more importantly – by the Muslim rulers: "We – [Elijah] Bet Dīn, our greatly beloved son, Rabbi ʿAmram, and our colleagues, the elders of the three communities who sit with us in our tribunal to extract [compensation for] theft and bodily harm from those who perpetrate them for the past several years, with the help of the Lord, Blessed be He, and the glory of the Torah He has granted us, may His Name be blessed, and the majesty of the government that thanks to His grace has shown us favor and treats us with benevolence. (...)." He went on to list individuals and institutions who could recommend and praise him, including the exilarch Hezekiah ben David and Rabbi Hāi Gaʾon, the head of the Babylonian Yeshiva of Pumbedita, who had sent him letters, encouraged him, and praised him.