מכתב מיהודי קהילת הקראים באשקלון אל הקראים והרבנים בפוסטאט, מקיץ שנת 1100 לספירה

תיאור

מכתב מיהודי קהילת הקראים באשקלון אל הקראים והרבנים בפוסטאט, מקיץ שנת 1100 לספירה. המכתב עוסק בפדיון שבויים קראים מירושלים בעקבות כיבוש העיר בידי הצלבנים. (הקראים היוו חלק ניכר מן המספר המצומצם של היהודים שהמשיכו להתגורר בירושלים לאחר הכיבוש הסלג'וקי בשנות ה-70 של המאה ה-11.) המכתב מסביר גם כי העיר המבוצרת אשקלון טרם נפלה, אולם תושביה מתקשים להתמודד עם זרם הפליטים ועם הצורך להעביר סכומים גדולים לצלבנים כדי לפדות שבויים יהודים — גברים, נשים וטף — וכן ספרים ומגילות שנבזזו מבתי הכנסת של ארץ הקודש. חרף הנסיבות הקשות, מוצאים הכותבים נחמה בכך שהצלבנים לא פגעו כפי הנראה בנשים. הכותבים מדווחים כי קיבלו את הסֻפְתַג'ה (שטר חליפין), שהיא לפחות התרומה הגדולה השנייה שהעבירו יהודי פוסטאט למאמץ פדיון השבויים והספרים. המכתב שלפנינו הוא בקשה לתרומות נוספות. הקהילה באשקלון הוציאה כבר למעלה מ-500 דינרים; פדתה יותר מ-40 שבויים; ממשיכה לשאת בהוצאות הגבוהות של הטיפול ב-20 השבויים הפדויים שנותרו באשקלון; והיא שרויה כעת בחוב של יותר מ-200 דינרים. הכותבים מזכירים גם יהודים שנמלטו מירושלים בכוחות עצמם, ואחרים שקיבלו מעבר בטוח מן הוַאלי. רבים מן הפליטים שהגיעו לאשקלון מתו מן המגפה שפגשו שם: "התקפות אלה של המחלות (אמראצ'), נפילת המגפה ההיא (וַבַּאא'), המוות ההוא (פַנַאא'), האסון ההוא (בַּלַאא')" (רקטו, שורות 17–19); בהמשך, בתיאור אופן מותם של הפליטים: "יש מהם שהגיעו לכאן בריאים, והאקלים התהפך עליהם (אכ'תלף עליהם אלהוַאא'), והם הגיעו בשיא המגפה ההיא (וַצַלוּ פי עֻנפֻוַאן ד'לך אלוַבַּאא'), ורבים מהם מתו" (רקטו, שורות 42–44); ופעמיים נוספות מדגישים הכותבים את ההוצאות הכבדות בטיפול בניצולים שעודם חולים ונזקקים לא רק למזון ולביגוד אלא גם לתרופות ולסירופים (רקטו, שורות 53–55, וכן שוליים ימניים, שורות 19–20). בשוליים הימניים של הוורסו מופיעות הערות מאת הכותבים ומעבירי המכתב, ובהם ידעיהו הכהן בן מצליח, דוד בן שלמה וחנינא בן מנצור בן עֻבַּיד. יש להשוות למכתב שנכתב שנה קודם לכן מן הרבנים שבפוסטאט אל הרבנים שבאשקלון, אף הוא עוסק במסע פדיון השבויים.