מכתב מנוסע מגרבי מבוגר, השוהה באלכסנדריה, אל בן דודו השרוי היכן שהוא במגרב

תיאור

מכתב מנוסע מגרבי מבוגר, השוהה באלכסנדריה, אל בן דודו השרוי היכן שהוא במגרב. ביהודית-ערבית. תיארוך: לאחר 1106–7 (גויטיין סבר שסביב 1100, אך לא פענח את החשבון הפיסקאלי הפאטמי שבצד הרקטו, המתוארך לשנת 500 להג'רה). ככל הנראה המכתב מעולם לא נשלח. הכותב בילה את חמש השנים האחרונות במצרים בניסיון לעלות לרגל לירושלים. הוא מתאר את שורת האסונות שאירעו בשנים 1095–1100 (או, בהתחשב ברקטו, אולי מאוחר יותר) כדי להצדיק הן את כישלונו להגיע לירושלים והן את המשך שהותו במצרים במקום לשוב אל משפחתו ואל מולדתו (וטן). תחילה הוא מתאר את התוהו ובוהו בארץ ישראל תחת מה שגויטיין מפרש ככיבוש הסלג'וקי ("כנופיות חמושות רבות הופיעו בארץ ישראל"). אחר כך הוא מתאר את מה שגויטיין מפרש כמצור על אלכסנדריה בשנת 1095, שבו הדיח הווזיר אל-אפצ'ל את נזאר והבטיח את הח'ליפות לאל-מסתעלי ("העיר נחרבה... הסולטאן כבש את העיר והשליט צדק"). הוא שב והתכונן למסע "כאשר כבש האל את ירושלים בידיו [של הח'ליף]", כלומר בשנת 1098, אך תוכניותיו סוכלו עם הופעת הפרנקים, אשר "הרגו את כל אנשי העיר, יהודי ומוסלמי כאחד". הכותב בטוח כי הפאטמים יכבשו מחדש את ירושלים בשנה זו ממש, ולכן בכוונתו להישאר במצרים עד שיראה את ירושלים או ייואש לגמרי. המכתב מסתיים בתיאור מחלותיו הממושכות של הכותב. לאורך אותן שנים נמלאה הארץ מגפות ומחלות (וַבַּא, אעלאל, אמראצ', דבר). עשירים ירדו מנכסיהם, "רוב האנשים מתו", ומשפחות שלמות נכחדו. הכותב עצמו לקה במחלה קשה (מרצ' צעב) שנמשכה שנה, וזמן קצר לאחר מכן נפל בו חולי קשה נוסף שנמשך ארבע שנים ואולי אף עד עצם היום הזה. "אכן [אמת] מה שאמר הכתוב על המחלה הנוראה של מצרים (דברים ז,טו)... מי שמריח (יסתנשק) לא יימלט ממנה... מחלות וימות מהן... אחרת יישאר בחיים." יצוין ש"יסתנשק" משמעו בדרך כלל "לשאוף" או "לשאוב" (למשל מים לצורך נטילה טקסית), ולא "לגהק" או "לפהק". המידע נשען ברובו על התרגום וההערות שצירף גויטיין, ועל עבודת הדוקטורט של גולדמן על יהודים דוברי ערבית בסוריה הצלבנית (עמ' 38–42), שם מצוי ניתוח יסודי של הקשר המכתב ודיון בנטייתו של הכותב להפרזה.