Bodl. MS heb. b 11/7

תיאור

מכתב מנוסע מערבי מבוגר, השוהה באלכסנדריה, אל בן-דודו השוכן באחד ממקומות המגרב. בערבית-יהודית. תיארוך: בערך 1100 לסה"נ. ככל הנראה המכתב מעולם לא נשלח. הכותב בילה את חמש השנים האחרונות במצרים בניסיונותיו לעלות לרגל לירושלים. הוא מתאר את שורת האסונות של השנים 1095–1100 כדי להצדיק הן את כישלונו להגיע לירושלים והן את הסיבה לכך שנותר במצרים ולא שב אל משפחתו ואל ארץ מולדתו (וטן). תחילה הוא מתאר את התוהו ובוהו ששרר בארץ ישראל תחת הכיבוש הסלג'וקי ("כנופיות חמושות רבות הופיעו בפלסטין"). לאחר מכן הוא מתאר את המצור על אלכסנדריה ב-1095, שבמהלכו הדיח הווזיר אלאפצ'ל את נזאר והבטיח את הכ'ליפות לאלמסתעלי ("העיר חרבה... הסולטאן כבש את העיר והרבה צדק"). שוב התכונן לצאת לדרך "כאשר הא-ל כבש את ירושלים בידיו [של הכ'ליף]", כלומר ב-1098, אך נכשל בשל הופעת הפרנקים, אשר "הרגו את כל מי שהיה בעיר, יהודי כמוסלמי". הכותב בטוח שהפאטמים יכבשו את ירושלים מחדש עוד השנה, ולכן בכוונתו להישאר במצרים עד שיראה את ירושלים או עד שיתייאש לגמרי. המכתב מסתיים בתיאור מחלותיו הממושכות של הכותב. במהלך כל אותן שנים הייתה הארץ מוכת מגפות ומחלות מידבקות (ובאא', אעלאל, אמראצ', דבר). העשירים ירדו מנכסיהם, "רוב האנשים מתו", ומשפחות שלמות נכחדו. הכותב עצמו לקה במחלה קשה (מרצ' צעב), שנמשכה שנה תמימה, וזמן קצר לאחר מכן לקה במחלה קשה נוספת שנמשכה ארבע שנים, ואולי עודנה נמשכת עד עצם היום הזה. "אכן [אמת היא] מה שאמר הכתוב על מחלת מצרים הנוראה (דברים ז:טו)... מי שיסתנשק (יסתנשק) לא יימלט ממנה... חוליים, וימות מהם... אם לא, יישאר בחיים". יש לציין כי "יסתנשק" משמעו בדרך כלל "לשאוף" או "להריח" (למשל, שאיפת מים לצורכי טהרה) ולא "לשהק". המידע מבוסס בעיקרו על תרגומו והערותיו של גויטיין, ועל ניתוח מקיף של הקשר המכתב ושל נטייתו של הכותב להגזמה אצל גולדמן.

Princeton Geniza Project description: Letter from an older Maghribī traveler, in Alexandria, to his cousin, somewhere in the Maghrib. In Judaeo-Arabic. Dating: ca. 1100 CE. Evidently this letter was never sent. The writer has spent the last five years in Egypt attempting to make a pilgrimage to Jerusalem. He describes the various disasters of the years 1095–1100 to justify both why he has failed to reach Jerusalem and why too he has remained in Egypt instead of returning to his family and waṭan. First, he describes the chaos in Palestine under the Seljuq occupation ("many armed bands made their appearance in Palestine"). He next describes the 1095 siege of Alexandria in which the vizier al-Afḍal deposed Nizār and secured the caliphate for al-Mustaʿlī ("the city was ruined. . . the Sultan conquered the city and caused justice to abound"). He again prepared for travel "when God conquered Jerusalem at his [the caliph's] hands," i.e., in 1098, only to be foiled by the appearance of the Franks, who "killed everyone in the city, whether Jew or Muslim." The writer is confident that the Fatimids will retake Jerusalem this very year, so he intends to remain in Egypt until he sees Jerusalem or gives up all hope. The letter ends with the writer's protracted illnesses. Throughout these years, the land has been filled with epidemic diseases (wabā', aʿlāl, amrāḍ, dever). The wealthy became impoverished, "most people died," entire families were destroyed. The writer himself developed a grave illness (maraḍ ṣaʿb), which lasted one year, and was shortly followed by another grave illness, which has lasted four years and perhaps continues to the present day. "Indeed [true is] what the Scripture has said of the dreadful disease of Egypt (Deut. 7:15). . . . He who hiccups (yastanshiq) will not escape from it. . . . ailments and will die from them. . . . Otherwise, he will remain alive." Note that "yastanshiq" typically means "inhale" or "snuff" (e.g., water for ritual ablutions) rather than "hiccup." Information largely from Goitein's attached translation and notes, and Goldman, "Arabic-Speaking Jews in Crusader Syria" (diss.), pp. 38–42, where there is a thorough analysis of the letter's context and a discussion of the writer's penchant for hyperbole.