מכתב ביהודית-ערבית, בכתב יד גס ולא מיומן. זהו העמוד השני או האחרון של מכתב שהיה במקורו ארוך יותר

תיאור

מכתב ביהודית-ערבית, בכתב יד גס ולא מיומן. זהו העמוד השני או האחרון של מכתב שהיה במקורו ארוך יותר. יש רשת שורות יוצאת דופן בשני צדי הדף, הן ברקטו והן בוורסו. המכתב קשה מאוד להבנה. נראה שאישה מקבלת נזיפה על שנטשה את בנה שלה ("אישה שאין לה איש בעולם מלבד בנה שגידלה בעצמה, כבדה, האם עליה להשליכו ולא להביט בו ולא לראותו עוד? האם זה על פי הדין?"), וכן על שנטשה נערה או אישה (ה"להא" בשורה 1). השולח (הבן עצמו?) מספר שהוכה ושהתעללו בו אנשים לא מזוהים. לאחר מכן עובר השולח לפעלים בציווי לזכר, ופונה כפי הנראה אל בעלה של אותה אם קשוחה או אל קרוב משפחה זכר שלה, ומתחנן בפניו שינהג בו יפה. השולח מסיים במילים "יקבל ממני האל יתעלה את אשר אני מתפלל בעבורך לילה ויום" — נוסח שאופייני יותר לשולחת אישה, ובפרט לאם, מאשר לשולח גבר או בן. אולם כמה מן העמימויות הללו יישארו כנראה בלתי פתירות בלי החלק הראשון של המכתב. הביטוי "בן, כבדה" (ולד כבדהא, אם הקריאה וההבנה נכונות) נגזר אולי מהביטוי הערבי "ילדינו הם כבדינו" (awlādunā akbādunā), שמקורו בשיר של חִטַּאן בן אלמֻעַלַּא אלטַּאאִי המצוטט בדִיוַאן אלחַמַאסַה: "וְאִנַּמַא אַוְלַאדֻנַא בֵּינַנַא / אַכְּבַּאדֻנַא תַמְשִׁי עַלַא אלְאַרְצִ׳ / לַוְ הַבַּתִ אלרִּיחֻ עַלַא בַּעְצִ׳הִם / לַאמְתַנַעַתְ עֵינִי מִנַ אלְעַ׳מְצִ׳" (ואמנם ילדינו ביננו הם כבדינו המהלכים על פני האדמה / לו נשבה הרוח על אחד מהם, היו עיניי מסרבות להיעצם).