דוח משפטי מפנקס בית הדין הקראי, כתוב ביהודית-ערבית

תיאור

דוח משפטי מפנקס בית הדין הקראי, כתוב ביהודית-ערבית. מקום: קהיר. תאריך: לא ידוע. במקור קוטלג לשנת 1101, אולם תאריך זה אינו נראה בתצלומי המיקרופילם. ייתכן שהספרות החסרות היו קריאות בעבר או שהן קריאות עדיין במסמך הפיזי. התאריך במיקרופילם נקרא "ליל ראשון, ז' טבת, 14[..] למניין השטרות". בראש השנה מופיעות האותיות את, אך הדבר נותן רק תאריך אפשרי מוקדם ביותר של 1089 ותאריך מאוחר ביותר של 1688. על סמך כתב היד לבדו, נראית סבירה יותר תיארוך למאה השלוש-עשרה. הסופר נושא שם בלתי שגרתי: נחמאל בן מבורך בן יהודה בן אהרן. המסמך הוא דוח מרתק על חקירה שערך בית הדין הקראי של קהיר בעקבות שמועות שנמשכו שנים על מערכת היחסים בין אבו נצר בן קיומא לבין אישה ששמה אינו נזכר, המכונה לסירוגין "בת אבו אלמעאלי בן תאמאר", "אשת אבו סעד בן צדקה אללבאן", ו"האישה". נראה כי האישה הגישה בקשה (רֻקְעַה) שנכתבה בשמה אל ראשי הקהילה, והבקשה הגיעה לידי הסופר, שהביא אותה בפני הרשות הקראית, הנשיא הגדול, שהורה על פתיחת חקירה. תחילה זימנה המועצה את האישה ואת בעלה (המכונה "וַלִיּ" — האפוטרופוס שלה). (1) היא סיפרה כי אבו נצר עוקב אחריה שנים, ומגיע לביתה שלוש-ארבע פעמים ביום. היא פחדה ממנו וסיפרה לדודתו של בעלה מצד אביו כי אם תראה אי-פעם את אבו נצר מגיע כאשר היא לבדה בבית, עליה לרדת אליה ולהצטרף אליהם. היא פנתה מספר פעמים לבית הדין להתלונן עליו, אך דבר לא יצא מכך. כשנשאלה אם היא יודעת מי כתב את הבקשה (רקעה), הודתה כי היא עצמה עומדת מאחוריה, אך האדם שכתב אותה עבורה הוסיף דברים שלא אמרה והשמיט דברים שכן אמרה. (2) באשר לבעל, השיב שאינו יודע דבר בעניין. כל שידע הוא שאשתו שנאה את נוכחותו של אבו נצר בביתם, אך מעולם לא ידע מדוע. (3) לאחר מכן זומן אבו נצר. הוא הכחיש הכול. אך אז הודה כי בעבר זומן לבית הדין והוצא נגדו צו הרחקה שאסר עליו להיכנס לביתה למשך שנה וחצי. שאלוהו שוב ושוב, אך לא הודה בדבר נוסף. (4) אז נשאלה האישה בנוכחות אבו נצר על מה שאמרה בהיעדרו, ולא הייתה מוכנה לחזור על דבריה הקודמים. במקום זאת, "שינתה את סיפורה... ואמרה, 'שנאתי...'". (5) אבו אלפרג' אלטחאן דיווח לבית הדין והעיד כי בכל פעם שביקר בבית גיסו אבו סעד בן צדקה אללבאן ואבו נצר בן קיומא היה נוכח שם, היה עד לדיבורו הגס ולהתנהגותו של אבו נצר כלפי האישה, אולם לא ידע אם עבר ביניהם דבר נוסף. (6) לאחר מכן נחקרו כמה נשים נוספות. הן אישרו שהאישה הנחקרת התלוננה בפניהן פעמים רבות על הטרדותיו (תַעַרֻּץ') של אבו נצר. אולם, כפי שכותב הסופר, מאחר שעדותן נסמכת כולה על מה שהאישה עצמה סיפרה להן, אין צורך לרשום אותה במסמך זה. עם זאת, הוא מציין שהנשים אישרו את "התרגשותה" (אִמְתִעַאץ') בכל פעם שדיברה איתן על התנהגותו של אבו נצר. בשלב זה הכריע בית הדין שיש צורך לאסוף עדויות נוספות. לפיכך הוסכם כי למחרת יוכרז חרם על כל מי שיודע דבר על הפרשה ואינו בא להעיד. הסופר רושם את התאריך ואת שמו, וכמה עדים חותמים: נתנאל הכהן בן עמרם; יפת המלמד בן חלפון(?), אברהם בן יפת, ומן הסתם עדים נוספים שדהו. הוא מוסיף תוספת למחרת ובה נאמר כי נכח ב"אל-מג'לצ אל-מרסום" (גויטיין מפרש זאת כ"תפילת הציבור הבאה") של הקראים בקהיר והכריז על החרם המוסכם, לתקופה של שבוע. תוספת זו נחתמה בידי אברהם בן יפת ויפת המלמד בן חלפון(?). המסמך מוזכר מספר פעמים בעבודת הדוקטור של צינגר ואצל גויטיין.