T-S 8.5

תיאור

מכתב מאת אישה קראית לשלושה בני משפחה שונים. הלשון סתומה במקומות רבים. (1) אל אמה, היא פותחת בעצב על עזיבתה של אמה: "אהבתך לא גברה [על רצונך לעזוב]". לאחר מכן היא מונה את כל האנשים שמתו (mātū yā ummī māt...): הזקנה אלדאוודיה (צאצאית של דוד); אשת אלכאזרוני שהייתה דודתה (מצד האב) של אשת יהודה; בנו של אברהים החירש — איש לא הצליח לקבור אותו במשך יומיים, "אומרים שהוא חַשרי", כנראה במשמעות "ללא יורשים" ולא "מלא רמשים" (ראו לקר על מכסי המכס בזמן מוחמד). (אלא אם כן ריכוז המקרים של מוות פירושו שהייתה זו תקופת מגפה, וגופות מסוימות נחשבו מסוכנות?) באשר לחדשותיה שלה, היא נשבעת ביום השבת שיש לה צרות כספיות עם בעל הבית שלה, שנראה כי נתן לה הלוואה ובא ביום שישי לדרוש תשלום. היא נאלצה למשכן את טבעת בתה. "אל תשאלי איזו צרה הייתה לי עם מַעאני אתמול. תגידי לו (לבעל הבית?), 'הוא (מעאני?) אינו מסתתר. פשוט יש לו דלקת עיניים (רַמַד) כבר עשרים יום. התאזר בסבלנות. בקרוב הוא יעבוד ויחזיר לך בתשלומים בדיוק כפי שלקח (את ההלוואה) בתשלומים.'" ייתכן שתחתית המכתב חסרה. בצד השני (verso), היא פונה (2) אל אבו מנצור, ומעודדת אותו: "התמד בעבודתך, והכל יסתדר עבורך (yajīk kull shay' mustawī)". היא משמיעה כמה אמירות סתומות, שאולי משמען: "באשר למה שאמרה אם יהודה, אל תשים לב. אמרתי לך שהרבני צריך לשלם את חוב השומרוני בשמך. זה יביא מזל טוב וסוף לתקלות." (מהשורה הזו הסיק גויטיין שהכותבת הייתה קראית.) היא אומרת שהיא עובדת קשה ככל יכולתה למען "המוהר" (? אלמהר) וכבר שילמה לעֻבַּיד קַדַח וחצי של קמח וקצת דבש ושני בולי עצים לבעירה וקַדַח של בקיה (julubbān) ובוֹרית כביסה (? ע'אסול). היא מזכירה כלי חרס (בֻּרְנִיָה) שלא מולא עד הסוף (? muṭaffafa) ומבקשת מהנמענים להחזיר אותה אליה כשהיא מלאה כראוי (lā tuṭaffūhā). לבסוף, היא פונה (3) לאחיה אבו ת'אבת. "אין לי עצה אחרת בשבילך אלא שהם אורחיך. אל תהיה עצוב בגלל אחיך. אל תזלזל (? tufqir) בעצתי, ותתגבר על אסון רב (?). עשה מעשים טובים. החופר בור (אלזוּבּיה) נופל בו. אל תרים יד עליו... תתחרט על כך מאוד ותאמר, 'הזקנה הזאת (אלקַחבּה) אחותי צדקה.'" (קַחבּה משמעו הנפוץ יותר הוא "זונה", אך זה נראה פחות סביר בהקשר זה.)

Princeton Geniza Project description: Letter by a Karaite woman to three different family members. The language is opaque in many places. (1) To her mother, she opens with her sadness at her mother's departure. "Your love did not overcome [your desire to leave]." She then lists all the people who have died (mātū yā ummī māt. . .): the elderly Dāwudiyya (female descendant of David); the wife of al-Kāzarūnī who was the paternal aunt of the wife of Yehuda; the son of Ibrahim the Deaf—no one has been able to bury him for two days, "they say he is ḥashrī," probably meaning "without heirs" rather than "verminous" (see Lecker, "Customs Dues at the Time of Muhammad," al-Qantara, XXII, 2001, p. 33). (Unless the concentration of deaths means it was plague time, and some corpses were regarded as hazardous?) As for the writer's own news, she swears by the Sabbath day that she has had financial trouble with her landlord, who seems to have given her a loan and to have come on Friday to demand a payment. She had to pawn her daughter's ring. "Do not ask what trouble I had with Maʿānī yesterday. Tell him (the landlord?), 'He (Maʿānī?) is not hiding. It is just that he has had ophthalmia (ramad) for 20 days. Be patient. He will soon work and repay you in installments just like he took (the loan) in installments.'" The bottom of the letter may be missing. On verso, she addresses (2) Abū Manṣūr, and exhorts him, "Be diligent in your work, and everything will turn out well for you (yajīk kull shay' mustawī)." She makes some cryptic statements, which may mean, "As for what Umm Yehuda said, pay no mind. I have told you that the Rabbanite should pay the debt of the Samaritan on your behalf. This would be good luck and an end to the setbacks." (It is from this line that Goitein deduced that the writer was a Karaite.) She says she is working as hard as she can for the sake of "the dowry" (? al-mahr) and has already paid ʿUbayd a qadaḥ and a half of flour and some honey and two pieces of firewood and a qadaḥ of vetch (julubbān) and lye (? ghāsūl). She mentions an underfilled (? muṭaffafa) clay vessel (burniyya) and asks the addressees to send it back to her properly filled (lā tuṭaffūhā). Finally, she addresses (3) her brother Abū Thābit. "I have no counsel for you except that they are your guests. Do not be heartsick on your brother's account. Do not spurn (? tufqir) my advice, and you will overcome much misfortune (?). Do good deeds. He who digs the hole (al-zūbīya) falls in it. Do not lay a hand on him. . . You will regret it very much and say, 'That old woman (al-qaḥba) my sister was right.'" (Qaḥba more commonly means "whore" but that seems less likely in context.)