מכתב ככל הנראה מאישה, אולי בארץ ישראל או בסוריה (על סמך אזכור רעידות האדמה), אל אחיה

תיאור

מכתב ככל הנראה מאישה, אולי בארץ ישראל או בסוריה (על סמך אזכור רעידות האדמה), אל אחיה, שהיה כפי הנראה פקיד ממשלתי בקהיר. כתוב ביהודית-ערבית באותיות גדולות, קליגרפיות ומרובעות, כאשר המען על גב המכתב כתוב בכתב ערבי: "להימסר לדיוואן אלח'ראג' (משרד המס) בקהיר". התיארוך: המאה ה-11 או ה-12, ככל הנראה המאה ה-11. המכתב נפתח ברמזים לוויכוחים שונים או לשמועות על ויכוחים. מישהו אמר לשולחת שהנמען כועס עליה ולא ישלח לה מכתבים, והיא בכתה וטענה שלא ייתכן שכך הדבר. היא נשבעת באבו אלחסן (ככל הנראה אביהם). היא אומרת לנמען שהוא העציב את לבה ומאיצה בו לכתוב, כי אין לה איש מלבד האל ואותו. היא אומרת ש"דמעותיי על לחיי" יום ולילה, ושנשבעה שלא תאכל מאכלים שמנים (זפר) עד שתראה מכתב ממנו, בכתב ידו שלו. היא שמחה לשמוע על הלידה המוצלחת (ח'לאץ') של אם אבו אלחסן (כפי הנראה אשת הנמען) ושולחת ברכות. היא רומזת לסבל שגרם לה אבן חאתם. בהמשך מופיעים רמזים נוספים לוויכוחים ולשמועות על ויכוחים. היא מתייחסת לדיבורים על אישה (זוג'ה) או על חתונה (זיג'ה), ומאשימה את המשרת (ע'לאם) של הזקן יעקב, שכותב אליו (כנראה אל אבן חאתם) וטוען שהנמען מעליב אותו ומכנה אותו "אלפאעל אלצאנע" (ראו התכתבויות מקבילות באוסף). היא אומרת שהיא בבריאות טובה, ושהוא (=אבן חאתם שוב? בעלה?) גזר לה גלימת משי דמשקאי (ג'ובה = ג'ובּה סקלאטון), מתנהג אליה יפה ו[מבטיח?] לה שיחזיר אותה לפוסטאט או למצרים. על הנמען לשלוח מכתב שמודה לו על יחסו הטוב. מרואן תמיד לצדה ומשרת אותה נאמנה. הוא הלך להביא את השמן, מכיוון שהוא בסכנה מפני רעידות האדמה. לא בלתי אפשרי שהשולח הוא גבר, אך כל המוטיבים כאן אופייניים יותר למכתבי נשים (לדוגמה, "אין לי איש מלבד האל ואותך", בכי וצום עד שיגיע מכתב מהנמען, יחס טוב מגבר שיחליט היכן יגורו). צירוף: אלן אלבאום.