מכתב מחיים בן עמאר אלמדיני, ששוגר מפלרמו, ככל הנראה אל יוסף בן מוסא אלתאהרתי (לפי גיל, אף שזהות הנמען אבדה)

תיאור

מכתב מחיים בן עמאר אלמדיני, ששוגר מפלרמו, ככל הנראה אל יוסף בן מוסא אלתאהרתי (לפי גיל, אף שזהות הנמען אבדה). זמנו של המכתב סביב שנת 1055 (גם על פי גיל). המכתב כולל פרטים על נזק שנגרם לסחורות — פשתן ואינדיגו — ששוגרו ממצרים לסיציליה, ולצד זאת מזכיר פרטים על משי, עורות, שמן ועופרת שיוצאו מסיציליה. ג'סיקה גולדברג פותחת את ספרה על מסחר ומוסדות בים התיכון של ימי הביניים בפריסה יפה וסוחפת של תוכן המכתב: בסביבות שנת 1050 עמדה חבילה על החוף בנמל מזארה שבמערב סיציליה. היא הייתה עטופה בבד קנבס וקשורה בחבל, ובחוץ נכתב עליה השם "מצליח בן אלי[הו]", דיין פלרמו. בתוכה היה אינדיגו, וחבילה כזו הייתה שווה סכום גדול: כ-175 דינרים אם היה מדובר בזן הסורי, פי שלושה אם היה מן האיכות של כרמאן. אך החבילה הייתה רטובה — דבר שעלול להוריד את ערך האינדיגו ולגרור עבודה רבה. וכך היא נותרה מוטלת על החוף במשך ימים אחדים. חיים בן עמאר, "נציג הסוחרים" (וכיל אלתג'אר) בפלרמו, שהה אף הוא על חוף מזארה, ממיין, פורש, מאוורר ואורז מחדש אינדיגו בחבילה רטובה שנייה שהורדה מאותה ספינה סוררת. אחמד בן דאוד, פקיד שכל אנשי פלרמו הסכימו להפקיד בידיו את סחורתם, שאל אותו על החבילה היתומה. חיים הציע להעבירה לפֻנְדֻּק עד שישמעו ממצליח. אלא שמצליח, בכותבו מפלרמו, השיב שהחבילה כלל אינה שייכת לו וסירב לקבלה. מנגד, האם יוכל חיים להוציא ממנה את שתי חתיכות האינדיגו של אחיו ולשלוח אותן אליו? חיים הציג את התוכנית לאחמד בן דאוד, שמיהר אף הוא להתנער מאחריות: "אם אתה מוכן לקבל את החבילה כולה — מוטב. אם אינך רוצה — לא אפתח אותה כדי שתיטול מה שתחפוץ ותשאיר את השאר בידי." חיים כתב שוב לדיין, וזה חזר על בקשתו שיטפל בעניין ויביא לו את החלקים המבוקשים. חיים, שחובתו המקצועית כווכיל חייבה אותו "לסדר את הכל על הצד הטוב ביותר" עבור כולם, פנה לאחמד ואמר לו שישלם על הכל ויעביר לאחסון שלו, ובלבד שאחמד יפתח את החבילה וירשום את כל פרטי כל צרור — משקלו והתווית שעליו. אחמד עמד על מרפסת הפֻנְדֻּק כשהחבילה נפתחה, וכתב הכל בפנקסו. היו בה שבעה חלקי אינדיגו: שלושה סומנו כשייכים למוסא בן אבו אלחי ואמורים היו להימסר למצליח בן אליה; שניים סומנו למסירה לאחיו של מצליח; ושניים למסירה לאסמאעיל בן הארון. באחד החלקים האחרונים נמצאו יחד עם האינדיגו גם גרעיני דלעת ואורז. אחד הסוחרים שנכחו במעמד הפתיחה, מיימון, אמר שהחלק ובו גרעיני הדלעת שייך לאבו אסחאק, שדאג לאריזתו עוד בקהיר עצמה. כפי שכולם חששו, החבילה הזאת גרמה לחיים צרות אין קץ. לאחר שנפתחה קיבל מכתב מאבו אסחאק המודיע לו על שינוי כוונה: את החלקים שסומנו לאסמאעיל בן הארון עליו למסור במקום זאת לניסים בן שמריה. בסכסוך שפרץ כשהשניים הגיעו מפלרמו וחיים סירב למסור את הצרור לאסמאעיל, הלשינו אסמאעיל ואחיו על חיים בפני "המפקחים", וטענו שהוא חותר תחת המוסדות המוסלמיים בכך שהוא מתחמק ממכסי המכס. עלבונות והאשמות נחלפו בין הסוחרים כשנגררו אל השלטון המוסלמי (אלסלטאן). ובגרוע וּמביש מכל — גיסיו של חיים היו בין העדים לחירופים שהוטחו בו; בתגובה, ברגע של חרון, העליב חיים אחד מן הנוכחים על טיבם של אשתו ומשפחת חמיו. הפרשה, וההסדרים הכספיים שבצדה, לא הסתיימו כנראה לשביעות רצונו של חיים, שכן הוא פירט את כל האירוע במכתב לחברו בפוסטאט (שם החלה דרכה של החבילה), וביקש ממנו שייטול את המכתב ויקראנו לגיסו. אין ספק שהוויכוחים ימשיכו בפוסטאט ובאלכסנדריה, שכן שם התגוררו רוב בעלי הסחורה.