רובה של איגרת ארוכה ומצוקה עמוקה שכתב מנחם מפוסטאט/קהיר אל שותף עסקים שמשפחתו יושבת בפוסטאט/קהיר והוא עצמו יצא

תיאור

רובה של איגרת ארוכה ומצוקה עמוקה שכתב מנחם מפוסטאט/קהיר אל שותף עסקים שמשפחתו יושבת בפוסטאט/קהיר והוא עצמו יצא לדרך. פרטי הפרשה קשים למעקב וראויים לבחינה מעמיקה. אויביו של מנחם השיגו את ידם והם מתגאים על חשבונו עד קצה גבול היכולת, והוא הפסיד ממון רב. במה שנותר מן האיגרת הוא מזכיר תחילה את ביקורו של לולו ("יאבדו אויבי ישראל"), שאולי זהה עם אלרקי, בבית סוהר (שבו נכלא מנחם עצמו?). כל שאר הסיפור נסוב סביב מעלליהם של אלרקי ואבן כאתב אלערב, שהכותב מכנה אותם "כלבים" (והם קוראים לו כך בעצמם). האחרון "עומד באמצע השווקים [של פוסטאט וקהיר] ומארח כינוסים גדולים (? מחאפל), גדולים אף מאלה של אלרקי. הוא אמר שאני אויבו, ושהעדתי נגדו בפני נציג השולטן" (r12–15, 29). כפי הנראה הנמען הוא בדרך כלל בעל אוזנו הקשבת של אבן כאתב אלערב, וכל זה לא היה קורה לולא נאלץ הנמען לצאת למסע "בעוונותיי" (r24–25). מנחם כותב שוב ושוב שהוא "באש" ושמוטב היה לו למות (r25–31, v21–25). דודו (עם) אבו אלפרג' מסית את אלרקי, עומד בשוק ו"על בית המטבחיים" (?) ומקלל את מנחם ואת הנמען לעיני יהודים ומוסלמים. אבו אלפרג' מורה לאלרקי שלא "יעריך את המשכונות הללו" (הד'ה אלרהונאת לא תקוימהם) (האם מנחם מנהל בית עבוט?) (r32–36). רשעותו של אבו אלפרג' עמוקה עוד יותר, שכן הוא "יושב בבית עם יוסף ואחיו ובניו, רוקד (רקץ) ומאזין למוזיקה (טרב)" (rm22–33). המשך הסיפור בצד הגב עוסק בטענת אלרקי שהוא זכאי לאלף נקרה (דירהם) מן הנמען. מוצגים מסמכים משפטיים שונים ועדים (שקריים?) (v1–15). מישהו אומר: "כך אובדים הונות בעקבות דיבה" (v12). מנחם מרחיב על מצבו העלוב. הוא מתפלל שאלוהים יצווה על "מלאך אסונותיי" לוותר. כל יום מסתיים בדמעות ובהמסת כבדו קמעה קמעה (v19–32). הוא חותם בהאיצו בנמען לבוא במהרה ולבקש עזרה מאיש רב־עוצמה ("נשק בעבורי את רגליו של מי שאתה יודע", v33–34). הוא מתנצל על העניין המצער הכלול באיגרת (v35–37). ר' דוד שולח דרישת שלום ותוכחות; ר' שלמה בקו הבריאות, מחלים וחוזר לעצמו; אשת הנמען וילדיו בשלום (v37–40). בנ״ב: "שמעתי שמהד'ב בן אלעודי במצב אנוש ושהחיטה יקרה. יחוס האל".