מכתב מבן לאביו, שנשלח מדמשק, ככל הנראה לפוסטאט

תיאור

מכתב מבן לאביו, שנשלח מדמשק, ככל הנראה לפוסטאט. הכותב מביע את געגועיו וייאושו בארץ הנֵכר, ובמיוחד לאחר שמנצור עזב את המקום ("העולם נסגר עלי... אני בוכה... ומייחל שנפשי תצא, אך היא אינה יוצאת"). הוא מדווח כי הוא זוכה ליראת כבוד, שכן הצליח להשפיל את כל החזנים המתחרים בו, ועתה איש אינו מעז לזמר בנוכחותו. (נראה שגם אביו חזן.) אביו כעס עליו על שנכנס לשירותו של "מישהו כמו הע'ולאם"; מנצור יסביר את הכל כאשר יגיע. הוא לא הצליח לשלוח חלק מהסחורות עבור אחיו; ייתכן שאבן אבו אלזכאר אמר לו שלא לבטוח באדם מסוים שהיה עשוי להוליכן. הוא שלח עם מנצור תבנית גבינה בשווי 2.5 דרהם, וצייד את מנצור בכסף כדי לשמור על הגבינה משומנת היטב בדרך שלא תתייבש. הוא מתלונן על מחסור במזון בדמשק. הוא טוען שהוא צם ברוב הימים מתוך צער וגעגוע, ומבקש שוב ושוב תפילות. הוא מודאג שאויביו יגברו עליו (ייתכן שראה זאת בחלום? בגב, שורה 8). הוא מתאר את הכנסת האורחים של דודיו מצד אביו ובניהם, ושל דודתו מצד אמו. הוא מבקש חדשות על כלות אפשריות בבית — בת דודו (בנת עם) ונַבַאא' — שכן המקומיים בדמשק מנסים לשדך לו אישה מקומית. הוא מדגיש כי לעולם לא יתחתן בהיעדרו של אביו. הוא רומז לתקופה של שנה שבה היה בסכסוך עם אביו, קרע שהתאחה עתה (הדבר עשוי להסביר חלק מהלשון המוגזמת של געגוע במכתב זה). הוא מבקש כמה אקואל, שיש לשלוח לבית הנזר יחד עם הוראות להעבירם לחלב אם הבן כבר יצא לדרך. הוא מסיים באזהרה לאביו לחתום את כל מכתביו העתידיים — "ולא בחותם כבד".