איגרת הממוענת לעבד אלכרים, כתובה ביהודית-ערבית. הכתיבה מאוחרת, ככל הנראה מן המאה ה-14 לכל המוקדם. הכותב והנמען הם קראים. איגרת ארוכה במיוחד, ובה דיווח מפורט על ענייני הקהילה — סכסוכים, מחלוקות והלקאת נשים על ידי בית הדין. בפניה: הכותב מדווח על ההאשמה שהוטחה באישה מסוימת, שהלכה להתייעץ עם אצטגנין (מנג'ם), ועל כך שאמו של הנמען הלכה עמה והגנה עליה. החכים בעצמו הלקה את האישה בעשרים מכות מקל. הכותב נסער עד מאוד מן המעשה ומפציר בשמירת סוד ("אלה דברים שאין לדבר בהם אלא בקבר"). כמה עשרות שורות שלאחר מכן פגומות וקשות לקריאה. מאוחר יותר, נצראללה בן עבד אלרחים בן דודו של הנמען מצד אביו, המכונה אבן אלנשו, עלה במדרגות כאשר נתקל בו צדקה בן אברהים אלצגיר. נראה שצדקה הרגיז את נצראללה, אשר פנה בבכי אל אמו; היא הגיבה בכעס בלא לשים לב שהשומרים מקשיבים, ודבריה הגיעו לאוזני צדקה. הלה עימת את אמו של נצראללה וכינה אותה "פאג'רת כלב" (!) המפתה את בעליהן של נשים אחרות (תתבהרג'). בשורות הקשות לקריאה שאחרי כן נזכרים "אלח'אזיניין" והוריו של הנמען. לאחר מכן התכנסו כל הנפשות הפועלות בדאר בן שמח (היא דאר סמחה, בית הכנסת הקראי המרכזי בקהיר החל בערך במאה ה-14) במוצאי שבת לקריאת התורה (אלתלאוה). צדקה קם לעלות לתורה, ואז קמו בן דודו של הנמען, עבד אלרחים (אביו של נצראללה ובעלה של האישה שצדקה העליב), יחד עם עבד אלרחים אלשריטי, ומחו בתוקף על כך שאדם המקלל זקנים יזכה לקרוא בתורה בבית הכנסת. צדקה השיב להם בהעלבות מילוליות ("חצי מתפילותיכם כפירה, יא חמור...") ונהג באותו האופן גם באחרים שהתעמתו עמו — אלמלמד, אלחכים, אביו ודודו מצד אמו. הקטטה נמשכה עד ש"הגמל בערוץ הנחל" (אלחאדי פי אלואדי), והקהילה החמיצה את קריאת התורה. בסופו של דבר הוזמנו צדקה ואמו של נצראללה להמשיך את מריבתם בביתו של אלמעלם שרף אלדין, ושם הורשע צדקה בנשיאת שמים לשווא ובקללת זקנים ואבות, ובעקבות זאת נשלל ממנו הזכות לעבור לפני התיבה או לעלות לתורה (יטלב ספר). ההערה שבשוליים שייכת לנקודה זו ("מדוע קיללת את אלח'אזיניין?" "לא קיללתי אותם אלא בגלל עבד אלרחים..."). כך נראה שאחר כך נשמעה חבורה (חבורתו של צדקה?) מאיימת להכות את המעלם. הסיפור מגיע לסופו כאן, והכותב חוזר ומדגיש שאלה דברים שאין לדבר בהם אלא בקבר. בגב: הכותב מבקש מן הנמען שלא להראות את האיגרת לאבן אלמלמד, ולקחת אותה עמו לקהיר. הוא פוטר את הנמען מאשמה על שלא כתב, אך מוסיף: "כשעלית לירושלים, לא נותרה לך עוד תואנה" או "כשתעלה לירושלים, לא תישאר לך תואנה". לאחר מכן הוא מוסר דיווחים מפורטים על ראיית מולדות אלול ואב, ומזכיר בדרך אגב את "יוסף בן עלם [ש]היה נוסע בין הארצות וגובה את הג'אמכיה". החיבור לא פורסם ולא נזכר בספרות, וטעון עוד עבודה רבה.