מכתב משולח לא־מזוהה בדמשק אל אדם בשם פרחיה, במקום בלתי־ידוע

תיאור

מכתב משולח לא־מזוהה בדמשק אל אדם בשם פרחיה, במקום בלתי־ידוע. בערבית־יהודית. מתוארך לשנת 1468 למניין השטרות, היינו 1156/57 לספירה. השולח טוען כי נאות רק בלית ברירה, וכטובה לנמען, לצאת למסע עסקים ללבנט ולמכור עבור הנמען ארבעה קנטארים של פשתן לבנטיני. הסחורה הוערכה תחילה על ידי הנמען ועל ידי אבו עלי בשווי של 34 דינרים, לאחר שהשולח שילם 4 דינרים עבור מכס בדמייטה ועבור שכירת ספינה. כשהגיע לצור, מכר חלק מן המשלוח תמורת 71 דינרים במטבע המקומי של צור. את יתרת הפשתן הביא עמו לדמשק בתקווה להפיק רווח נוסף, אך לא מצא שם ביקוש: "הפשתן בדמשק עתה זול יותר מאשר במצרים." כתוצאה מכך הפסיד 10 דינרים. הוא שוהה בדמשק כבר יותר משישה חודשים, ואולי אף שנה או יותר (אולי בהמתנה שמחירי הפשתן יעלו שוב). הנמען, שלא קיבל מכתבים כלשהם — השולח מטיח כי שלח מכתבים רבים אלא שהשליחים ככל הנראה לא מסרו אותם — מינה מיופה כוח משפטי בשם אבו אלפצ'ל בן אלמסוס, לנסוע לדמשק ולתבוע את השולח על שווי המשלוח. המשפט התנהל בבית דינו של "אדוננו עזרא ראש ישיבת גאון יעקב," המכונה בהמשך "סיידנא אלגאון," הלוא הוא עזרא בן אברהם, שעדיין כיהן כגאון בדמשק כאשר ביקר שם בנימין מטודלה כעשר שנים לאחר מכן. בית הדין פסק נגד השולח והורה לו לשלם לשליח את מלוא שווי המשלוח וכן להישבע שבועה. בנוכחות הגאון שילם השולח לשליח 43 דינרים עבור הנמען, ועוד 5 דינרים עבור נושה או משקיע אחר המכונה "סיידנא." לפיכך נותר חייב 13 דינרים. השליח דרש את יתרת התשלום ואת השבועה. השולח קנה לעצמו זמן בטענה שהנמען לא היה נוהג לכפות עליו כך לעולם, ושעליו לשלוח אליו מכתב לפני שינקוט צעד כלשהו. בהמשך הוא מתלונן על כך שמלכתחילה לא חפץ כלל לקחת את הפשתן של הנמען, ועשה זאת בלית ברירה כטובה לו, ועתה הוא מתחרט על כך. הוא מבטיח להשתדל לשוב למצרים "בקיץ השנה הזאת שהיא שנת 1468." צירוף: אלן אלבאום.