מכתב מבן משפחה גבר, ככל הנראה מדמירה, אל רופא, ככל הנראה בפוסטאט

תיאור

מכתב מבן משפחה גבר, ככל הנראה מדמירה, אל רופא, ככל הנראה בפוסטאט. ביהודית-ערבית. התיארוך אינו ידוע. המכתב מפותל וחוזר על עצמו, ונותן רושם של דברים שהוכתבו. מטרת הכתיבה היא להאיץ בנמען לחדול מניסיונותיו להשיג משכורת ממשלתית (ג'אמכיה) ולהסתפק בבקשה לרישיון (דסתור) בלבד, שכן אם ימשיך לדרוש את המשכורת יסרבו לו אפילו את הרישיון. הכותב ואלה שעמו יושבים על גחלים בציפייה לחדשות מן הנמען, במצב של דאגה (הם) וצום (ציאם). הוא כותב שמוטב לטפל בחולים בחינם מאשר לקבל את המשכורת הממשלתית, אפילו הייתה בגובה 100 דינרים. נראה שהמשכורת הממשלתית הייתה מחייבת את הרופא לשוב לדמירה ולעסוק שם ברפואה — תוצאה שהכותב נואש למנוע. "אם תשוב לדמירה, תהיה זו חורבננו (דמארנא)". הכותב מתעקש (בהומור) שכאן בדמירה לא הייתה כל עונה (פצל, של מחלות), ומחלה (מרד) ודלקת עיניים (רמד) אינן בנמצא; אין ביקוש לשירותיו של הנמען, שכן כולם בריאים. (בין אם במכוון ובין אם לאו, הקטע הזה מהדהד את הפרק הראשון של "דעות אל-אטבא'" של אבן בטלאן, שבו רופא ערמומי במיאפארקין מנסה לשכנע בא חדש ומתחרה פוטנציאלי שכל המחלות נעלמו.) המשפחה אינה מדמירה במקור (הכותב מכנה אותה בלאד אל-ע'רבה, ארץ נכר); הכותב מבקש לשוב לעיר מולדתם שבה הם מחזיקים ברכוש ואינם נאלצים לשלם 10 דרהם בחודש דמי שכירות. בינתיים המשפחה גוועת מן הקור, והילדים "עירומים". הכותב עצמו חולה: בנספח למכתב הוא כותב, "אל תשאל בשלומי: המחלה החמירה מאוד (זאדה בי ג'דן). עכשיו עולים חתיכות של ליחה מדממת (קטע בלגם דם), יחד עם הכאב העז (אל-אלם אל-שדיד). כמה פעמים הדבר מתלקח בי (ית'ור בי)!" הוא אינו מבקש מרשם או עצה רפואית, אך אולי הבקשה משתמעת מאליה. במכתב גם דיון נרחב למדי בענייני חיטה.