שלוש רשימות של תורמים, הראשונה שבהן להארה בבית הכנסת באמצעות נרות שעווה

תיאור

שלוש רשימות של תורמים, הראשונה שבהן להארה בבית הכנסת באמצעות נרות שעווה. רובה כתובה באותיות ערביות. פנייה חירומית לקהילת פוסטאט לגיוס סכום דחוף של 300–500 דירהם, לרכישת נרות שעווה לבית הכנסת ולנזקקים (ראו B 89, 90) וכן להוצאות קהילתיות נוספות. נכתבה ברובה באותיות ערביות ובספרות קופטיות. כל משק בית רשום עם מספר הזכרים הבוגרים שבו (לעיתים שלושה דורות) והסכום הצפוי לתרומתו. אחים, או אבות ובנים, מופיעים לעיתים כמשק בית אחד ולעיתים כתורמים נפרדים העוקבים זה אחר זה. בבית מלאכה כל אדם מחויב ב-3 דירהם — התרומה הגבוהה ביותר — והמנגנון, המכונה "דולאב" (במשמעות המילולית "הגלגל"), חויב ב-7 דירהם. בית מרזח, "קאעת אלשראב", משלם דירהם (בפעם השנייה הסכום קרוע). צפויים היו קשיים, שכן באותה עת (1235–36) הצטמצמה קהילת פוסטאט לפחות מ-200 [זכרים בוגרים]. בראש הרשימה עומד "אדוננו אברהם ונערו" (הנגיד רבי אברהם בן הרמב״ם ובנו דוד), אחריו "אדוננו שלמה ונערו" (הנשיא רבי שלמה בן ישי ובנו אבו נצר שמואל, המוזכר, למשל, בשמורה TS 20.175), ואחריו "אדוננו שמואל ונערו", ככל הנראה הרב הצרפתי שכיהן כדיין הראשי של יהודי אלכסנדריה טרם מעברו לקהיר. כל אחד משלושת הראשונים משלם 2 דירהם, או דירהם אחד לכל זכר בוגר, כמו יתר האנשים למעט אלה העוסקים במקצועות רווחיים במיוחד. אף שהיא חלקית בלבד, זוהי הרשימה המקיפה ביותר שנמצאה עד כה בגניזה לתקופה זו. עמוד 1, ששרד בחסר, מציין את מטרת המגבית ואת היעד ("למעלה מ-300 דירהם" או "למעלה מ-350 דירהם") שיש להגיע אליו. טורים 2–11 כוללים את ההתחייבויות עצמן (למעט מעטים באותיות ערביות) המסתכמות ב-291 דירהם. טורים 12–14 מפרטים את שמות המשלמים בפועל (רובם כתובים באותיות עבריות גדולות ומסודרות). טור 15 רושם את ההוצאות מתוך הסכומים הללו, ובכללן תשלומים לבנקאי מנג'א: 30, 20, 15 דירהם וסכומים קטנים נוספים, וכן פריטים משניים כגון שעווה — 20, שמן זית — 1½, ופקידי משטרה — 2 + 2. טורים 16–17 מונים שלושים ושניים אנשים שקיבלו נרות שעווה, בהם שלושה אופי מאפים, שלושה צבעים, מוכר דגים או דייג, שניים מן המחלה, ואחרים — כולם ככל הנראה אנשים הזקוקים לסיוע. רשימת ההתחייבויות מונה כ-65 משקי בית, המקיפים כ-135 זכרים בוגרים; כ-15 שמות, המתייחסים ככל הנראה לכ-30 איש, אבדו. הסך הכולל של כ-165 זכרים בוגרים קרוב למדי ל"פחות מ-200 איש" שנזכרו לעיל. יתר בני הקהילה היו עניים שנהנו מן המגבית במקום לתרום לה. עם זאת, אחדים מבין 32 מקבלי נרות השעווה מופיעים גם ברשימת התורמים. לפחות 6 שמות זהים לאלו שבמסמך C 57. לפי אלישע רוס-פישביין, המסמך, המתוארך לשנת 1235, נוגע לפנייה צדקה לקהילת פוסטאט לסכום חירום של 300–500 דירהם. הערה על טיוטת הפנייה תהתה בדבר יכולת ההשגה של יעד זה: "אך כיצד ניתן להשיג זאת, בהתחשב בכך שמספר הזכרים הבוגרים בפוסטאט כיום אינו מגיע אפילו ל-200?" בהתבסס על אומדני הגודל הממוצע של משפחה שהציע גויטיין למאה השתים-עשרה, מספר זה מביא את סך אוכלוסיית העיר לכ-600 נפש בסך הכל. בהשוואה לאומדני האוכלוסייה משנות ה-60 של המאה ה-12, מדובר בצמצום של שישים עד שמונים אחוזים מן האוכלוסייה המקורית. נתונים אלה כשלעצמם מעידים רבות על מצב שקיעתה של העיר וחוסר יכולתה להתאושש מיד מן המכות הקשות של ראשית המאה.