T-S 13J35.15

תיאור

מכתב מאבו אלפרג' ובנו אבו אלמג'ד מבלביס אל אליהו הדיין, שהוא בן דודו (אבן ח'אל) של אבו אלפרג'. הם שוהים בבלביס זמן קצר בלבד, מאז י"ז באייר, ומחפשים שם פרנסה בשל המצב הכלכלי הקשה באלכסנדריה. אולם המיזם לא צלח, והם מתכוונים לשוב לאלכסנדריה. מטרתו העיקרית של המכתב היא לבקש מאליהו לנזוף באבו אלפרג' אחר, שחייב לכותב 18 דינרים, ולאלץ אותו לשלם. הכותב הפקיד את הכסף (ויחד עמו טובין נוספים) בידי אותו אבו אלפרג' בלילה שלפני נסיעתו, ולעדות זו נכח בן דוד אחר (אבן ח'אלה) של אליהו, מנצור בן סהלאן. הכותב ביקש מאבו אלפרג' לערוך שטר על הפיקדון/ההלוואה, אך הלה מעולם לא עשה זאת. (כנראה הוא מכחיש כעת שהוא חייב דבר.) "אילו ידעתי שהעניין יסתיים כך, {לא} הייתי נותן לו פרוטה... הצורך הגדול ביותר שלי ממך הוא שתנזוף באבו אלפרג', כי הוא כופר [זנדיק]. ישועתי היחידה ממנו תהיה דרך האל ודרכך. אני מזועזע מן האופן שבו התנהג אל בני... עתה אני חתיכת בשר: חסרים לי כסף, ראייה ופרנסה". הוא מזכיר את ראייתו החלשה גם קודם לכן במכתב, בהסבירו את "עיכוב ה-רחל שלי" (סחורה? נסיעה?). מעניין במכתב גם מה שאבו אלפרג' מספר על הכנסת האורחים שלו לבנו של אליהו, הרופא אבו זכרי, שחזר מירושלים בשנה הקודמת. תחילה התאכסן אבו זכרי אצל אבו אלפרג' בן הפרנס, אך לאחר יום הכיפורים אמר הכותב: "מוטב שיתאכסן אצלי ולא אצל זרים". וכך התגוררו יחדיו, "ראש בראש" — ככל הנראה ביטוי להכנסת האורחים הנדיבה שלו. כאשר הכותב ובנו, יחד עם אסד ואבו אלמנא, החלו להתכונן לנסיעה (לפוסטאט?), הם הפצירו באבו זכרי להצטרף אליהם, בנימוק שכך הוא רצונו של אליהו, אך הוא סירב. בסופו של דבר אסד הקדים לו 17 דרהם לתשלום מס הגולגולת. אבו זכרי אינו מתכוון לבוא, אלא נשאר בביתו של הכותב, יחד עם סולימאן התימני (ייתכן שהוא אביו של אברהם בן שלמה התימני, שהתגורר עם אבו זכרי בירושלים, ושהיו לו קרובי משפחה בבלביס). מניעיו של אבו זכרי נראים במידה מסוימת כספיים — הוא אומר שלא יבוא עד שאביו ישלח לו 10 דינרים. המכתב מלא בכתיבים יוצאי דופן, רבים מהם משקפים ככל הנראה הגייה מדוברת.

Princeton Geniza Project description: Letter from Abū l-Faraj and his son Abū l-Majd in Bilbays to Eliyyahu the Judge (who is the cousin, ibn khāl, of Abū l-Faraj). They have been in Bilbays only a brief time, since 17 Iyyar, seeking a living there because of difficult economic conditions in Alexandria. But this project has not worked out, and so they are planning to return to Alexandria. The main purpose of the letter is to ask Eliyyahu to rebuke another Abū l-Faraj, who owes the writer 18 dinars, and force him to pay. The writer had deposited the money (and other goods) with this Abū l-Faraj on the night before he traveled; this was witnessed by another cousin (ibn khāla) of Eliyyahu, Manṣūr b. Sahlān. The writer told Abū l-Faraj to draw up a contract for the deposit/loan, but he never did so. (Probably he is now denying that he owes anything.) "If I had known that the matter would turn out like this, {I} wouldn't have given him a penny. . . . My greatest need from you is to rebuke Abū l-Faraj, for he is a heretic [zindīq]. My only salvation from him will be through God and through you. I am shocked at how he treated my son. . . . I am now a piece of flesh: I lack money, sight, and a living." He mentions his weak vision earlier in the letter, too, when explaining the "delay of my raḥl (merchandise? travel?)." Also of interest in the letter is what Abū l-Faraj conveys about his hospitality for Eliyyahu's son, the physician Abū Zikrī, who returned from Jerusalem the previous year. Initially, Abū Zikrī stayed with Abū l-Faraj the son of the Parnas. But after Yom Kippur, the writer said, "He should stay with me instead of with strangers." And thus they lived together, "head to head"—apparently an expression of his great hospitality. When the writer and his son, along with Asad and Abū l-Munā, started preparing to travel (to Fustat?), they urged Abū Zikrī to come with them, citing the wishes of Eliyyahu, but he refused. Asad ended up advancing him 17 dirhams for the capitation tax. Abū Zikrī has no intention of coming, but rather is staying in the house of the writer, along with Sulaymān the Yemeni (perhaps the father of Avraham b. Shelomo the Yemeni, who lived with Abū Zikrī in Jerusalem, and who had family in Bilbays, see T-S 8J16.3 and T-S 13J21.5). Abū Zikrī's motivations seem in part financial—he says he will not come until his father sends him 10 dinars. The letter is full of idiosyncratic spellings, many probably reflecting colloquial pronunciation. ASE.